חדש תשרי והמועדים בתלמוד ובקבלה

המאמר נלקח מהספר שער יוסף להר’ יוסף שני

חדש תשרי הוא השביעי בשנים עשר החדשים, כי החדשים מתחילים מניסן, ככתוב1 “החודש הזה לכם ראש חדשים, ראשון הוא לכם לחודשי השנה”. וכל מצוות המועדים שבתשרי מוזכרים בתורה2 על החודש השביעי, ולמרות זאת הוא ראש השנה לשנים3. לכאורה דבר מוזר שהחדשים והשנים לא הולכים יחד, וההגיון מחייב שר”ה לשנים יהיה בחדש הראשון לשנה ולא בחדש אחר, ומדוע אין הדבר כן, יתר על כן ההגיון אומר שלנו היהודים המאמינים בבריאת העולם, ר”ה צריך להיות קשור בזמן הבריאה, כשתחילת הבריאה תקבע כראש השנה לשנים. אך לא כן הוא, אעפ”י שכולם מודים שהראשון לתשרי הוא ר”ה לשנים, נחלקו חכמי ישראל 4 אימתי נברא העולם אם בתשרי או בניסן. ולא עוד אלא שהמסקנה להלכה ולמעשה שבניסן נברא העולם5. ולכן ברכת החמה נעשית בניסן ולא בתשרי6. וא”כ מניני השנים שאנו מונים מתשרי אינו מכוון לזמן הבריאה, ואפי’ לר’ אליעזר שסובר שבתשרי נברא העולם ביאור דבריו הוא שהעולם נברא בתאריך המקביל לכ”ה באלול, וא’ תשרי מקביל ליום בריאת האדם שהוא יום השישי לבריאה, ולא ליום ראשון לבריאה7. ואם לא די בזה, הנה חז”ל קבעו בנוסח תפילת המוסף של ר”ה את הקטע הקובע ואומר “זה היום תחילת מעשיך, זכרון ליום ראשון”, למרות שנוסח זה הוא מותאם לדעת ר’ אליעזר הסובר שבתשרי נברא העולם8, ולכאורה פלא הוא שלמרות שהמסקנה למעשה הוא כר’ יהושע שבניסן נברא העולם, קובעים אנו למעשה בתפילה עמדה מנוגדת, וכל זה אומר דרשני.

אכן כבר נאמר לגבי מחלוקות חז”ל “אלו ואלו דברי אלקים חיים”9 וכל הסברות והדעות ממקור האמת חוצבו. וגם כאן לא נחלקו במציאות, כי כולם ידעו במסורת שבידיהם שעולם גשמי זה נברא בניסן, וגם ר’ אליעזר היה מברך ברכת החמה (שזמנה הוא פעם בעשרים ושמונה שנים בליל רביעי בשבוע בזמן שנמצאת במקום בו נתלתה ברקיע) בניסן. כי זה דבר שבמציאות שהחמה חוזרת למקומה המקורי בניסן ולא בתשרי. אך העניין הוא שעולם גשמי זה נקרא בפי המקובלים בשם עולם העשייה שבעשייה, דהיינו, המאציל העליון ברא עולמות רוחניים שבהדרגה הולכים ומתגשמים יחסית עד שהתוצאה הסופית בהתגשמותה, הוא העולם הזה. העולמות שמעל לעוה”ז הם חמשה, שהם עולם נעלם רוחני מאד הנקרא בשם אפס ובשם אין. והעולמות שנשתלשלו ממנו נקראים בשם ברואים יש-מאין, והם לפי סדרם ידועים בשמות אצילות בריאה, יצירה, עשייה, ובכל עולם מעולמות אלו יש פירוט גדול של עולמות הנכללים בשמות חמשת העולמות הכוללים כשההשתלשלות בסופה הגשמי הוא העוה”ז הנקרא עשייה שבעשייה, ועולם גשמי זה לכל הסברות נברא בניסן אך מקור ההשתלשלות שבסופה נברא העוה”ז, החל בתשרי, והוא הנקרא באופן יחסי גם בכנוי “הריון העוה”ז” שכן הוא דוגמת ההריון שמפתח את העובר מטיפת המח (=המחשבה) עד למוצר מוגמר של עובר מושלם, ואז באה הלידה שהיא התגלות המוצר המוגמר. וכן בתשרי החל המקור וההשתלשלות של העולמות, ובניסן נברא העוה”ז שהוא בבחינת הלידה וההתגשמות של העולמות הרוחניים. ומחלוקת חז”ל היא אם להתייחס רק למוצר המוגמר והגשמי, ואז נאמר שבניסן נברא העולם, או אם להתייחס לכל תהליך הבריאה מראשיתה, ואז נאמר שבתשרי נברא העולם. המציאות הגשמית היא כר’ יהושע שבניסן נברא העולם, ולכן חכמי ישראל קבעו את זמני התקופה כדעתו. אך למרות זאת אנו אומרים בתפילה “זה היום תחילת מעשיך זכרון ליום ראשון”, כי תחילת המעשים וזכרון ליום ראשון של בריאת העולמות כולם נעשה לכל הדעות ביום המקביל לאחד בתשרי. ולכן גם הוסיפו חז”ל בנוסח תפילת המוסף של ר”ה וקבעו לומר “היום הרת עולם”, כי יום זה מקביל לתחילת ההריון של העולם והרת הוא מלשון הריון10. ולכן מנין החודשים מתחיל מניסן שבו נברא העולם במציאות. אך מנין השנים נמנה מתשרי שבו החלה התפתחות העולמות הרוחניים שגרמו למציאות העוה”ז, ואין אנו מונין מניסן שכן העוה”ז אינו עיקר הבריאה, ותכלית העוה”ז הוא העוה”ב, והוא בבחינת פרוזדור לטרקלין11.

חדש זה שהוא כאמור השביעי למנין החדשים הוא המובחר שבהם. כך אמרו חכמים כל השביעיות חביבות למעלה12. ועל כן בחדש תשרי השביעי לבריאת העולם והמקביל לחדש הראשון להריון העוה”ז נתנו החגים והמועדים במספר גדול יותר מכל השנה. והיות והחגים תפקידם לחזק בנו את האורות הרוחניים שקבלנו כעם סגולה, בחגים ההארות האלה מתגברים ומתחזקים ונקראים בשם “איתנים”, כי הם מתייצבים איתן, לכן נקרא חדש זה בשמו העברי “איתנים”13.

מזל החדש הזה בקבוצת שנים עשר המזלות דומה למאזנים, לרמז כי בחדש זה נדון האדם ומעשיו נשקלים זכויות וחובות, כעין מעשה המאזנים, ועל זה דרשו חז”ל את הפסוק “אך הבל בני אדם, כזב בני איש, במאזנים לעלות המה מהבל יחד”14 אמר ר’ חייא בשם ר’ לוי, כל הבלים שישראל עושים כל ימות השנה, במאזנים לעלות, הקב”ה מוחל להם במזל מאזניים ע”י תשובתם15.

בחדש זה השפעת כל העולמות הרוחניים נמשכת בבחינות החסד, הדין, והרחמים, לפי סדר קצוב ומוסדר שכדוגמתו אנו חוגגים כאן בעוה”ז את החגים של כל המצוות הקשורות בהם. וכאן המקום להדגיש, שאין היהדות דת נוסטאלגית החוגגת ימי חג רק עקב זכרון העבר, עובדה היא שהרבה ימי נסים גדולים ועצומים שארעו לאבותינו ושהיה ראוי לזכרם ולחוגגם, איננו מציינים אותם כלל, חלקם אף לא ידוע כלל התאריך בו הם קרו. לדוגמא, יום י’ בניסן שבו נקרע הירדן וישראל עלו בתוכו בחרבה16, כלל לא נחוג על ידינו. וכן יום ט”ו באייר בו החל לרדת “מן” לאבותינו במדבר,17 ויום בו נפלו חומות יריחו18 אף לא ידוע כלל (פרט לכך שבשבת הם נפלו)19, ויום בו עמד השמש במאמר יהושע20, ויום שבו נצחו ישראל את סחון ועוג מלכי האמורי, למרות שהדבר לא היה אפשרי בדרך הטבע, ובנס נמנע אסון כשעמד עוג מלך הבשן להשליך על ישראל סלע ענק מאוד, עד שלגודל הנס תקנו חכמי ישראל לברך ברכת שעשה נסים לאבותינו למי שרואה סלע זה, ונס גדול שנעשה לישראל במעברות הירדן21, ועוד הרבה מאורעות חשובים בחיי האומה שאף לא ידוע התאריך בו הם קרו. ולא עוד אלא אפי’ יום מתן תורתינו בחדש סיון, לא נחוג כלל. ואף תאריכו מוטל בספק אם בששה בסיון או בשבעה בו נתנה תורה לישראל22, ורק במקרה יוצא חג השבועות בששה בסיון שהוא לדעת חכמים גם זמן תורתינו. אבל בזמן הסנהדרין היה חג השבועות חל לפעמים בימים ה’ בסיון או ז’ בו בהתאם לקדוש החדש עפ”י עדי הראיה, וחג השבועות אין לו קשר בתורה עם חג מתן תורה כלל, והוא רק סיום ימי ספירת העומר, וחג הבכורים. ומה שמוזכר בתפילה בתואר זמן מתן תורתינו אינו בהכרח ותקנו כן רק בגלל שבדרך כלל הוא חופף לתאריך זה ותו לא. מכל זה אתה למד שאין אנו חוגגים חגים רק בגלל זכרון העבר בלבד, שאם כן היו צריכים להתווסף לנו עוד עשרות חגים, אלא כל שיש לה השפעה רוחנית המופיעה כל שנה מחדש, ניתן לה ביטוי ע”י חג כדי לקבל את ההשראה הרוחנית שהיא מקרינה, אבל נס או מאורע כביר אחר שנעשה לעם, והארתו היתה חד פעמית למרות גודלה וחשיבותה איננו חוגגים אותה כל עיקר, כי כאמור לא בנוסטאלגיה עסקינן, אלא בעבודת קודש הממשיכה שפע רוחני מאותה ההארה הנמצאת בעולמות העליונים והמתמשכת בתוך הספירות האתריות ואותה אנו ממשיכים ע”י קיום המועדים והמצוות המיוחדות להם.

בזמן בריאת העולם רצה האל שבשלמות העולמות יהיו השמש והירח בגודל זהה ויהיה אור הלבנה כאור החמה ויונהג העולם במידת הדין, אך הלבנה קטרגה ואמרה אי אפשר לשני מלכים להשתמש בכתר אחד ואמר לה הקב”ה לכי ומעטי עצמך23, סוד מעוט זה נעשה כדי להנהיג את העולם במידת החסד והרחמים הנובעים מהרוחניות הגבוהה שכנגדה נוצר השמש, ואלו הירח נוצר מכוחות הדין הרוחניים. וכשנתמעטה הלבנה גבר כח השמש הרוחני והעולם מונהג במדת הרחמים. אכן בראש השנה הלבנה נמצאת במצב בו היתה לפני הקטרוג וההקטנה ושני מלכים משתמשים בכתר אחד24. והיות ועולמנו לא בנוי למצב זה (כי עוה”ז איננו מושלם עדיין), גורם הדבר לבחינת דין לכל בני העולם, ובראש השנה נדונים כל יושבי תבל. מצב דין זה נמשך עשרה ימים כנגד עשרת הספירות שבהם נברא העולם, וביוהכ”פ שבעשירי לחודש, מסתיימים ימי הדין ומתחילים ימי החסד והרחמים. אכן, ערב יום הכפורים הוא חג בפני עצמו כי למעשה בו נגמר הדין כי כאשר הדין נמתק בתשעת ספירותיו, בהכרח הספירה העשירית מתמתקת עמהם אוטומטית ואינה צריכה ליום מיוחד. ולכן יש מצות אכילה בערב יום הכפורים ובפרט אכילת דגים בערב יום הכפורים שחרית25, כי הדגים מסמלים את מדת הרחמים ואת החיים הנצחיים26, והם כמעט היחידים מחוץ לתיבת נח ששרדו מהמבול ולא נשמדו בו27.

עשר הספירות שברא הקב”ה מתחלקים לשלש עליונות ושבע תחתונות, הנהגת העולם הבא עיקרה בשלשת הספירות העליונות, והנהגת העוה”ז עיקרה בשבעת הספירות התחתונות. וביום הכפורים כל שבעת הספירות התחתונות מתחדשות בשרשם בספירה השמינית ולכן הוא יום של תשובה וטהרה שמשמעותן התחדשות ופתיחת דף חדש במערכת היחסים שבין האדם לאלקים, ואסורים בו אכילה ושתיה כיון שהספירות נכללות בספירה השמינית שהיא שייכת לעולם הבא שאין בו אכילה ושתיה. וכל האוכל בו נכרתת נפשו מספירות הקודש ולאחר מותו לא יזכה לראות באור החיים, הוא שהכתוב אומר28 “כי כל הנפש אשר לא תעונה בעצם היום הזה ונכרתה מעמיה”. אלא אם כן שב הוא בתשובה ובחרטה על חטאו ואז שב הוא להכלל בספירות הקודש. ויום תשובה וטהרה זה גורם שלשבים בו משתנה לטובה מה שנגזר בימי הדין הקודמים. ולכן יש בו חמשה עינויים וחמש תפילות כנגד חמשת העולמות הרוחניים המאירים בו במיוחד.

לאחר יום נכבד כל כך, מתחילים ימי החסד להתגלות. ואמנם ארבעת הימים שבין יום הכפורים לחג הסוכות מסמלים את שלשת הספירות העליונות והיום הרביעי מסמל את הכלי המקשר ביניהם לבין שבעת הספירות התחתונות, והוא נקרא דעת. והיות והם ספירות שלא שייכים לעוה”ז איננו חוגגים אותם, אך ביום החמישי שבו מתחילים להאיר שבעת הספירות התחתונות הקשורים בהארתם לעוה”ז, אנו חוגגים את חג הסוכות שבעת ימים כשמצות הסוכה מסמלת את אהבתו של הקב”ה אלינו ואנו אורחיו בסוכה שהיא כולה קודש ושהקדושה השורה עליה היא בבחינת קדושת הקרבנות שבבית המקדש29 ולכן אסור לפי ההלכה להשתמש בגוף הסוכה ונוייה שום תשמיש, חוץ מאשר להשען עליהם מבפנים כשיושב ועושה כל תשמישיו בחלל הסוכה30. ובמצות ארבעת המינים אנו מראים את אהבתינו וקרבתנו אליו יתברך, כשארבעת המינים מסמלים את ארבעת אותיות שם ההוי”ה המיוחד וכשהוא מתפרט לשבעה שהם שלשה הדסים ושני ערבות לולב אחד ואתרוג אחד, הוא מסמל את הקשר שלנו לשבעת ספירות הקודש המאירים בימים אלה, כאמור.

היום השביעי לחג הסוכות הוא יום הסיום לכל התהליך שהחל מר”ה, ובו ניתנת הזדמנות נוספת ואחרונה לפנים משורת הדין למי שחטא וטרם שב, לשוב בכל לבו ולקרוע רוע גזר דינו ולהפכו לטובה, ולכן יום זה הידוע בשמו “הושענא רבה” הוא בבחינת יום דין זוטא31, ולאחר סיום כל התהליך הגדול הזה מושלמים ספירות הקודש ומאירים יום נוסף בשלמותם במידה שאין דוגמתה. (אמנם כל הארות אלו ושלמותם, הגוף כלל לא מרגיש בהם אך הנפש מרגישה בהם מעט. ובעיקר הנשמה היא המרגישה בהם32 והאדם בחייו הנמשכים לאחר המות יזכה להבנת העולמות ולעדן אלקים בהתאם למעשיו והשתלבותו בהשלמת ספירות הקודש, על ידי קיום המצוות.) ולכן חוגגים אנו חג נוסף בשם שמיני עצרת אשר אינו המשך לחג הסוכות אלא חג בפני עצמו33 ולכן מצוות הסוכה וארבעת המינים לא נעשים בו, והיות ואין שמחת ישראל ושלמותם מתבטאת אלא בתורה הנצחית, לכן נהגו לסיים ביום זה את התורה ולשמוח בה ובאלהי ישראל נותן התורה על שבחר בנו להיות שותפים במעשי האלהות והספירות העליונות ע”י תורתו ומצוותיו, והוסיפו לקראו גם בשם “שמחת תורה”.

לפי דברי חכמינו, סדר ימים אלו כך הוא. היום הראשון לשנה המתחדשת הוא יום דין ומשפט על מעשי בני האדם כולם בשנה החולפת ודבר זה מן ההגיון שייעשה בתחילת השנה משתי סיבות: א. כשהאדם יודע שביום זה נדון הוא על מעשיו שעברו ועתידו נתון על כפות המאזניים, חושש הוא מאימת הדין ומקבל על עצמו להטיב מעשיו ולשפרם, ופותח דף נקי לקראת השנה החדשה. ב. נגזר על האדם ביום זה את אשר יארע עמו בשנה הבאה, ואף בדברים שנגזרו עליו בהוולדו שייעשו לטוב ולרע, דנים ביום זה אם לעשותם או לבטלם או לדחותם, והסיבות המחייבות התחשבות בהכרעת דין האדם הם מעשיו בשנה החולפת. אעפ”י כן ולמרות הכל לאותם הנמצאים בשביל הממוצע בין חובות וזכויות אין הכרעה בדינם ביום זה, ונתנת להם ארכה של עשרה ימים עד ליום הכפורים בו יבחן דינם שנית ויוכרע גורלם ועתידם. כך אמרו חכמים34 “שלשה ספרים נפתחים בראש השנה, של רשעים גמורים ושל צדיקים גמורים ושל בינוניים. צדיקים גמורים נכתבים ונחתמים מיד לחיים, רשעים גמורים נכתבים ונחתמים מיד למות, בינוניים תלויים ועומדים עד יום הכפורים, זכו נכתבו לחיים, לא זכו נכתבים למות”. כאן המקום לציין שאין משפט זה מחייב רעה ומות פיסי לרשע, וטוב ועונג גשמי לצדיק, ייתכן ובמציאות במשך השנה יראה ההפך הגמור כשרשע וטוב לו וצדיק ורע לו. כי הדבר מתבטא בתכלית המעשים, ויתכן ודווקא הרשע שנגזר עליו מות ביום ר”ה יהנה מכל טוב במשך השנה “ויעשה חיים”, אך תכלית הטוב הזה הוא כדי להאבידו, בבחינת “ומשלם לשונאיו אל פניו להאבידו”35, וכנגד זה לצדיק שנגזר לו חיים, יראה עמל וצער באותה שנה כדי לזככו לחיי נצח. (על כך ראה להלן בהרחבה בקונטרס “חמדת שני”, פרק ג’). ואנו המוגדרים בינוניים, עומדים אנחנו תלויים, ובתשובה שעושים אנו בימים אלו הנקראים “ימי תשובה” מקווים אנו לזכויינו המוחלט ביום הכפורים שבו אנו שבים בכל לבנו בצום ובווידוי ובתפילה ומבקשים על נפשינו ונפש בני ביתנו.

אמנם בערב יום הכפורים נצטווינו על רבוי אכילה עד שאמרו חכמים36 “כל האוכל ושותה בתשיעי ומתענה בעשירי, מעלה עליו הכתוב כאלו התענה תשיעי ועשירי”, “והוא מאהבת הקב”ה את ישראל, שלא צוה להתענות אלא יום אחד בשנה, ולטובתם לכפר עוונותיהם, וצוום שיאכלו וישתו תחילה כדי שיוכלו להתענות ולא יזיק להם העינוי, משל למלך שהיה לו בן יחיד וגזר עליו להתענות יום אחד וצוה להאכילו ולהשקותו קודם כדי שיוכל לסבול”37. ומצווה לאכול בו בשחרית דגים כמו בסעודות שבת שמצותן בדגים38 .

לאחר שנטהרנו מחטאתינו לפני הקב”ה בדברים שבין אדם לקונו, כי עבירות שבין אדם לחברו אין יום הכפורים מכפר, עד שיפייס לחברו39, נתן לנו ה’ פסק זמן של ארבעה ימים לטרוח ולהכין ולהתכונן לחג הסוכות שבו נחגוג את נקיוננו וטהרתינו בשתי דרכים. א. סילוק המכשולים שנשארו בימי הדין, והם על ידי פיוס והשלמה בין אדם לחבירו, ושתוף כל ישראל לאגודה אחת, דבר אותו מסמלים ארבעת המינים, וכמו שאמרו חכמים זכרונם לברכה “אתרוג יש בו טעם וריח כך יש בישראל שיש בהם תורה ומעשים טובים. לולב יש בו טעם (בתמר) ואין בו ריח, כך יש בישראל שיש בהם תורה ואין בהם מעשים טובים. ההדס יש בו ריח ואין בו טעם, כך יש בישראל שיש בהם מעשים טובים אבל אין בהם תורה. וערבה אין בה לא טעם ולא ריח, כך יש בישראל שאין בהם לא תורה ולא מעשים טובים. ומה הקב”ה עושה להם, לאבדם אי אפשר, אלא אמר הקב”ה יתאגדו כולם אגודה אחת והם מכפרים אלו על אלו”40. ב. קבלת עול גלות, אשר היא מכפרת במקום עונשים חמורים אם חלילה נגזרו עלינו41 ויציאה לגלות מהבית המרווח לסוכה למשך שבעה ימים המסמלים את ימי חיינו עלי אדמות, כי “ימי חיינו בהם שבעים שנה”42 כשכל יום מסמל עשירית מחיי האדם, ואז ביום האחרון למעשינו זה הוא יום הושענה רבה שבו אנו מבקשים שיקובלו מעשינו שעשינו בחג זה ושנגיע לתכלית האמיתית של האור והאחדות ובעקבותיה גם גזר דין לטובה ולברכה, וביום שלאחריו לאחר שכל מעשינו הושלמו, חוגגים אנו את יום שמיני עצרת הוא שמחת תורה כחג מושלם בו כולנו נקיים ומאוחדים וראויים לקבל את האור הגדול לאחר מעשינו בעשרים ואחד יום שקדמו לו.

במנהגי ראש השנה ויום הכפורים אנו נפגשים בדברים שכביכול זרים לרוח היהדות והנה הם מנהגים שמקורם קדוש. המנהג הראשון מוזכר עוד בתלמוד43 שטוב לראות בליל ראש השנה סוגי פירות וירקות ששמותם מסמלים דברים טובים, ובלשון התלמוד. אמר אביי, היות ו”סימן” דבר הוא, יהא רגיל אדם לראות בליל ראש השנה קרא (דלעת) ורוביא, כרתי וסילקא ותמרים. ובהלכה44, יהא אדם רגיל לאכול בראש השנה רוביא וכו’, וכשיאכל רוביא יאמר “יהי רצון שירבו זכויותינו”, כרתי יאמר “יהי רצון שיכרתו שונאי ה'”, סילקא יאמר “יהי רצון שיסתלקו אויבינו”, תמרים “יתמו שונאי ה'”, קרא “קרע רוע גזר דיננו ויקראו לפניך זכיותינו. ויש נוהגים לאכול תפוח מתוק בדבש ואומרים “תתחדש עלינו שנה מתוקה”, ויש אוכלים רמונים ואומרים “שנרבה זכויות כרמון”, ואוכלים ראש כבש לומר “שנהיה לראש ולא לזנב” וזכר לאילו של יצחק אבינו שהוקרב במקומו. ויש שאין אוכלים בו אגוז שהוא בגימטריא חטא, או בגלל שיש סוברים שהוא עץ הדעת שנכשלו בו אדם וחוה באכילתו45. ולפי הקבלה נזהרים שלא לאכול דבש46 ובשר עז47 בראש השנה כי הם מכוונים כנגד מדת הדין. ויש מקפידים לאכול דג כדי לרמז שנפרה ונרבה כדגים48 ויש נזהרים שלא לאכול בו דג כי הוא מלשון דאגה49 ולפי סודות הקבלה אין לאכול ענבים בראש השנה50 כי הם מסמלים את בחינת הדין ושני פעמים השם “אלקים” בגימטריא ענבים.51 ואף על פי שנצטווינו בתורה שלא לנחש, וכמו שכתוב “לא תנחשו”52. ונפסקה ההלכה שהאומר פתי נפלה מפי, או מקלי מידי, או בני קורא לי מאחרי, או שצבי הפסיקו בדרך או שעבר נחש מימינו או שועל משמאלו ולמי שאירע לו אחד מאלו עושה ממנו נחוש שלא לצאת לדרך או שלא להתחיל במלאכה, וכן האומר אל תתחיל לגבות ממני, שחרית הוא, מוצאי שבת הוא, ראש חדש הוא, וכדו’, אסור משום לא תנחשו.53 וכן הפוחדים מהספרה שלש עשרה או המקישים על עץ להשמר מעין הרע וכדו’, כל אלו אסורים משום לא תנחשו. הותרו דברים אלו כי היה מקובל על חז”ל שסימנם אמת ושלא נכללו באיסור לא תנחשו. וכן היה בידיהם עוד סימנים שאומתו בידיהם ולכן התירום וכמובא בהלכה54 שבית, תינוק, ואשה, אין בהם ניחוש אלא סימן לבאות, שאם הצליח אחר שקנה בית או לידת תינוקו או נשואיו, שלש פעמים רצופות, סימן שיצליח ואם לאו, ראוי לו שימעט בסחורה.

מחלוקת גדולה שנמשכה מאות בשנים נגרמה עקב המנהג הידוע בשם “כפרות” בו שוחטים תרנגול לכל אחד מבני הבית לאחר שסבבום על ראשי המתכפרים. גאוני בבל, רב נטרונאי גאון ורב ששנא גאון ורב האי גאון, שבחוהו55 וכן רבני אשכנז וצרפת, רש”י56 והאור זרוע57 והרא”ש58 והטור59 אשרוהו. לעומתם גדולי ספרד הרמב”ן60 והרשב”א61 התנגדו לו בהחלטיות מרובה מתוך הבנה כי הדבר גובל בנחוש ו”דרכי האמורי” האסורים בתכלית האיסור, שתי הדעות הובאו להלכה בספר השולחן ערוך כאשר המחבר ר’ יוסף קארו צועד בעקבות גדולי ספרד ואוסר אותו62 והר’ משה איסרליש, המגיה את דברי “המחבר” ומוסיף עליו את דעות רבני אשכנז ומנהגיהם,
מאשר אותו כמנהג נכון וכשר63 מחלוקת זו עקב הפסיקה ההלכתית המנוגדת
היתה צריכה להיות נמשכת עד היום כמו במנהגים ודינים אחרים שעל מחלוקות אלו אמרו חז”ל, “כל מחלוקת שהיא לשם-שמים סופה להתקיים, וכמחלוקות ההלכתיות של בית שמאי ובית הלל”64 אך לאחר שנים מועטות בלבד לאחר כתיבת השולחן ערוך כבר דעכה אש מחלוקת זו כשכמעט רוב ככל קהילות ישראל לרבות עדות המזרח, הנמשכים בדרך כלל במנהגיהם לפי דעת “מחבר” השולחן ערוך הר’ יוסף קארו ז”ל, אמצו את המנהג הזה וקדשוהו כמנהג טוב וישר המותר וחשוב אף מבחינת ההלכה. לא בכדי סטו הן מפסיקת המחבר בענין זה, אלא עקב נהייתם אחרי דברי המקובלים ובראשם הר’ יצחק אשכנזי ז”ל מצפת הידוע בכנויו “האר”י הקדוש”, שנתנו למנהג זה תוכן נעלה וסודי השייך לימי תשובה אלה, ולמבנה ספירותיהם הקבליות, ושיש להזהר מאוד לקיימם, ולקחת תרנגול לבן לכל אחד מבני הבית הזכרים ותרנגולת אחת לבנה לכל אחת מבנות הבית ולאשה מעוברת יקח לה ולעובר תרנגול זכר ושתי תרנגולות נקבות מספק שמא העובר זכר או נקבה, ושישחטם בשחר ערב יום הכפורים65 אמנם חלק מרבני טורקיא (שהם צאצאי גולי ספרד) למרות זיקתם העמוקה לקבלה ולראשיה, כשראו שהתנאי של זמן השחיטה לא יכול להשמר כי העם לא יכלו כולם לכוון את זמן שחיטת העופות לשחר ערב יום הכפורים והקדימוהו ללילה שלפניו, וכן הרבה משפחות היו מחמת חוסר אמצעים כספיים לוקחים רק תרנגול אחד לכל בני הבית ותרנגולת אחת לכל בנות הבית, (דבר שמקובל עד היום בהרבה עדות), החליטו כי אם התנאים הצריכים לפי הקבלה בין כה לא נשמרים, עדיף לשנות מנהג זה שההלכה נחלקת בו ולהופכו למנהג יפה ומועיל ללא מחלוקות ותקנו שבמקום עופות יקחו כסף ויסבבוהו ככפרה על ראשי המתכפרים ושיתנוהו לצדקה, אך לא בטלו את מנהג העופות לגמרי, והמנהג פשוט עד היום בין יוצאי טורקיה שבחלקם עושים את כפרותיהם על כסף וחלקם על עופות.

אלה הם חלק מהמנהגים הסובבים את הימים הנכבדים האלה, יש לציין כי מנהגים אלה תרמו הרבה בחלק משכבות הצבור לקרבם למסגרת הרוח המסורתית למרות נשיבות רוח חלוניות שנשבו על מפתנם.

1. שמות י”ב, ב’. 2. במדבר פרק כ”ט. 3 . מס’ ר”ה פרק א’ משנה א’. 4. מס’ ר”ה דף י’:
5. שם דף י”ב עמוד א’. 6. ראה מס’ ברכות דף נ”ט: 7. שער הכוונות להאר”י, דרוש א’ לראש השנה. 8. מס’ ר”ה דף כ”ז . 9. מס’ עירובין דף י”ג עמוד ב’.  10. ראה שער הכוונות ענין ר”ה דרוש א’, ובתוס’ מס’ ר”ה דף כ”ז עמוד א’, ד”ה כמאן  11. משנה אבות פרק ד’ משנה ט”ז, ואנו מונים מא’ תשרי ולא מכ”ה אלול, כי בו נוצר האדם שהוא תכלית מחשבת הבריאה. 12. ילקוט שמעוני פרשת יתרו סי’ רע”ו. “הרקיע השביעי חביב. שמים, ושמי השמים, זבול, מעון, מכון, ערבות, “סולו לרוכב בערבות”. בארצות השביעית  חביבה.  ארץ,  אדמה,  ארקא,  גיא,  ציה,  נשיה, תבל, “והוא ישפוט תבל בצדק”. בדורות השביעי חביב. אדם, שת, אנוש, קינן, מהללאל, ירד, חנוך, “ויתהלך חנוך את האלהים”. באבות השביעי חביב. אברהם יצחק, יעקב לוי, קהת, עמרם, משה, “ומשה עלה אל האלקים”. בבני ישי השביעי חביב. אליאב, אבינדב, שמעא, נתנאל, רדי, אוצם, דוד, דוד השביעי”. במלכים השביעי חביב. שאול, איש בושת, דוד, שלמה, רחבעם, אביה, אסא, “ויקרא אסא אל ה’ אלהיו” (והוא נענע מיד יותר מן המלכים קודמיו). בשנים השביעית חביבה. “והשביעית תשמטנה ונטשתה”. בימים השביעי חביב. “ויברך אלהים את יום השביעי”. בחדשים השביעי חביב. “ובחדש השביעי באחד לחדש”. 13. מלכים א’, ח’, ב’. 14. תהלים ס”ב, י’. 15. מדרש תנחומא פרשת שלח. 16. יהושע ג’. 17. מס’ קדושין דף ל”ח. וראה ברש”י שם. 18. יהושע ו’. 19. רש”י שם. 20. יהושע י’. 21. על ניסים אלו ראה במס’ ברכות דף נ”ד: 22. ראה מס’ שבת דף פ”ו: 23. ראה בראשית א’, ט”ז, וברש”י שם. 24. שער הכוונות ענין ר”ה, דרוש א’. 25. ראה מדרש רבה בראשית פרשה י”א, וטור אורח חיים סי’ תר”ד. 26. זוהר פרשת נשא. 27. ראה מס’ זבחים דף קי”ג ע”ב. 28. ויקרא פרק כ”ג. 29. סוכה דף ט’. 30. שולחן ערוך אורח חיים סי’ תרל”ח.  31. שעליו אמרו במשנה ר”ה פרק א’, שבחג הסוכות נידונין על המים. 32. בביאור “נפש ונשמה” ראה לעיל במאמר הקודם. 33. מס’ ר”ה דף ד’ : 34. מס’ ר”ה דף ט”ז עמוד ב’.   35. דברים ז’, י. 36. מס’ ר”ה דף ט’ עמוד א’. 37. טור אורח חיים סי’ תר”ד. 38. ראה בראשית רבה פרשה י”א אות ה’. 39. משנה מס’ יומא פרק ה’. 40. ויקרא רבה פרק ל’. 41. מעין הורג בשגגה שמתכפר בגלות, ראה במדבר פרק ל”ב. 42. תהלים פרק צ”א. 43. מס’ הוריות י”ב . 44. שולחן ערוך אורח חיים סי’ תקפ”ג. 45. ראה עץ חיים, שער נ’. 46. יפה ללב לר’ חיים פאלג’י, ח”ג אות א’. 47. בן איש חי, פרשת נצבים. 48. ספר “האבודרהם”. 49. הרשב”ץ הובא בברכי יוסף לחיד”א סי’ תקפ”ג אות ה’. 50. הגר”א בספר “מעשה רב” אות ר”ד. 51. עץ חיים להאריז”ל, שער ל”ח פרק ד’.  52. ויקרא י”ט. 53. שולחן ערוך, יורה דעה, סי’ קע”ט.54 . יורה דעה שם. 55. שו”ת הגאונים חמדה גנוזה סי’ צ”ג, ושו”ת הגאונים שערי תשובה סי’ רצ”ט, ושו”ת הגאונים ליק, סי’ ח’. ואוצר הגאונים מס’ יומא עמוד 62. 56. ספר “הפרדס” סי’ קפ”ה. 57. ח”ב סי’ רנ”ז. 58. בפירושו למס’ יומא. 59. או”ח סי’ תר”ה. 60. “אורחות חיים” הלכות יום הכפורים סי’ א’.  61. בתשובה סי’ שצ”ה, הובא בבית יוסף סי’ תר”ה. 62. שו”ע אורח חיים סי’ תר”ה. 63. שם.  64. משנה אבות. 65. ראה שער הכוונות עניני יום הכפורים, דף ק’ עמוד א’.

Tags: , , , , ,

Comments are closed.