התשובה

מאמר זה הועתק מהקדמות הספרים “שדי תפוחים” ח”א-ב להר’ יוסף שני.

יתבונן האדם ויבין המשכיל כי האדם הוא בגדר סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה. גופו עשוי עפר מן האדמה הכולל כמויות קטנות של שומן, ברזל, סוכר, סיד, זרחן, אשלגן, מגנזיום וגפרית, אשר מחירם כחמרים כימיים בכמות הנמצאת באדם בינוני, עולה סכום קטן מאד. אך לא זה כל האדם, כי הנפש השוכנת בקרבו היא האדם האמיתי כשחמרים אלה הופכים להיות גוף ומלבוש ומדור לנפש רוחנית זו. נפש זו היא המייחדת את האדם מן הדומם, הצומח, והחי שאינו מדבר, ומבדילה בין אדם למשנהו בתכונות אופי, משכל וכדומה, ומצויה היא בכל בני האדם. יתרה מזאת נתנו לאדם היהודי עוד דרגות רוחניות גבוהות הנקראות בשם רוח ונשמה המבדילות אותנו מן העמים, והופכות אותנו לעם יחודי אשר לבדד ישכון ובגוים לא יתחשב, ודרגות אלו מחייבות אותנו בקיום דרך התנהגות מיוחדת הכוללת דיאטה חריפה השומרת על כשרם והשפעתם על האדם עוד בעודו בגופו. ומכאן התחייבותנו המיוחדת כיהודים לשמור תרי”ג מצות העשה והלא תעשה הגורמים לשומרם להתיחד ולהתקשר עם בורא העולם והאדם, ולהתנטרל מגורמי טבע המפריעים לאדם להתעלות בעודו בגופו אל חיי הנפש והרוח המושלמים, בבחינת “ה’ בדד ינחנו ואין עמו אל נכר”. כי לגבי האדם היהודי השומר על תרי”ג המצות ומקבל אורו מהרוח והנשמה, מתגמדים לגביו כוחות הטבע, ונקראים בשם “אל נכר”, כי אין להם שליטה עליו, שכן נדבק הוא בבורא כוחות הטבע כלם, ה’ צבאות שמו.

על יחוד זה נאמר “כי עם קדוש אתה לה’ אלהיך, בך בחר ה’ אלהיך להיות לו לעם סגלה מכל העמים אשר על פני האדמה”. (דברים ז). יחודיות זו נתנה לא רק לעם ישראל, אלא לכל החפץ בה ומוכן להסתפח אל העם המחזיק בה, ובתנאי שיקבל עליו בפני בית דין כשר בלב שלם ובנפש חפצה להתקשר עם עם זה ולשמור את תרי”ג המצות כל ימי חייו, ואז לאחר מילה וטבילה כדין, מצטרף הוא לנצח לדרגות אלה, והוא “גר הצדק” הנלוה לנחלת ה’ צבאות, בית ישראל.

דרגות הרוח והנשמה הופכות את האדם לבעל תוכן ומשמעות אלהיים, אשר שורה עליו רוח הקדש ומשרה עליו חיי רוח ושלוה גבוהים. אדם היודע את בוראו ואת התפקיד המוטל עליו ואשר עבורה נשלח הוא לעולם הזה, אדם היודע להבל תענוגי בשרים ורכוש, אדם בעל שלמות במדותיו, ויחד עם זאת אדם מעשי החי ועובד ויוצר מתוך הכרה שזה רצון בורא העולם ו”לא תהו בראה” אלא “לשבת יצרה”. אדם המעורב בחיי חברה ובעיותיה, ואשר הקשר שלו עם בני ביתו הדוק ומבורך, בבחינת סולם מוצב ארצה, העומד בשתי רגלים איתנות על הקרקע המציאותית של העולם הזה, ובשלוב לזה ראשו מגיע השמימה בהבנת הכוחות הרוחניים ומשמעותם. ובהשתלבותו בהם הופך להיות “איש אלקים” כשמחציו ולמטה, דהיינו בצרכים הארציים, הוא בבחינת איש, ומחציו ולמעלה הוא בבחינת אלהים.

תכלית האדם אינו קיומו הפיסי בעולמנו, אלא חיי הנפש, הרוח והנשמה, לאחר הפרדם מהגוף והמצאותם בשלמות מיוחדת בעולם אחר רוחני המתאים להם, וכשם שהמעבר מרשות הרבים הישר לתוך הסלון אינה תואמת בקטביותה, ופרוזדור ביניהם חיוני הוא אל הנכנס, בו יוכל להתקין ולתאם עצמו אל יושבי הסלון בלבוש ובאוירה, כן הנפש זקוקה לעולם זה בתחלה להתפתח ולעצב לה את יחודה כאדם השונה ממשנהו בתוך אלפי אלפים נפשות. בעולם זה נפתחים בפני הנפש אפשרויות בלתי מוגבלות להתפתחות, הן לטוב והן לרע. כשבטוב, הנפש מתרוממת ומתאחדת עם הרוח והנשמה ומשיגה כוחות אדירים מהאטמוספירה הרוחנית בה היא תצטרך להמצא לאחר הפרדה מהגוף. וברע, הנפש נכרתת מגרעיני הרוח והנשמה הקשורים אליה ומתעוותת, ולאחר הפרדה מהגוף אינה מוצאת את מקומה הרוחני. הוא אשר דבר התנא ואמר: “עולם הזה דומה לפרוזדור, עולם הבא דומה לטרקלין, התקן עצמך בפרוזדור כדי שתכנס לטרקלין”1.

אם זוכה האדם ומיישר ארחותיו והולך בדרך העולה בית אל, זוכה הוא להכרתו בדרגות אלה בעודו בגופו, וחש התעלות וזוך. ואף כי אחרי מותו, זוכה הוא להדבק בארצות החיים. ואם חלילה, נפתה הוא אחרי הברק המסנור של העולם הזה ועוזב את דרך ה’, מקור מים חיים, לחצוב בורות נשברים אשר לא יכילו המים, ומזניח נפשו מטובה, הנה פרט לכך שחייו בעולם הזה המתנהלים בדרגה נמוכה אשר תאות בשרים, כבוד, ממון וכדו’מטים אותו ושולטים עליו, ואין טעם וערך אמיתי לחייו, ומנוחת הנפש ממנו והלאה, בבא יום פקודה בעת אשר ישוב העפר אל הארץ כשהיה, והרוח תשוב אל האלקים אשר נתנה, כי אז סבלו הנצחי אין לתארהו, שכן מי שלא טרח בערב שבת מה יאכל בשבת, ומי שלא למד בבית הספר ארחות חיים, ובזבז זמנו במשחקים, לאחר סיימו חק למודיו כיצר ישתלב הוא בחיים, וזהו הוא הנקרא בלשון חז”ל “גיהנום”, וכל אדם עושה לו את הגיהנום במו ידיו בהתאם לנתוקו ממקורות הרוח והנשמה והפרדו מהם על ידי בטול מצות עשה שנתחייב בהם, ועבירות על מצות לא תעשה. וכשם שכל נתוק ממרכיבי המזון הזקוקים לגוף האדם יוצרים חולשה, סחרחורת וכדומה, וככל שהנתוק ממרכיבי המזון גדול, כך הרס הגוף, כן הוא במרכיבי המזון הרוחניים, תרי”ג מצות וענפיהם, אשר הנתוק מהם מחליש והורס רוחניותו של אדם. ואם בעודו בגופו אינו מרגיש זאת, כיון שהוא שקוע בעומק תאוותיו, הנה לאחר הפרדו מהגוף, מבין הוא עד היכן טעה ושגה בדרכו, ובמקום אשר אחרים יושבים מדושני ענג, יהלך הוא ערום ויחף. אוי לו לאותו אדם שהחליף אבן יהלום באבן גיר, וחיי נצח בחיי שעה, ולא עוד, אלא שנפשו אשר היא שחשה בכל התענוגות האסורות בעודה בגוף (ולא הגוף הגלמי, שללא נפש אינו חש כלום) תסבול ענשים קשים ומרים על מעשיה, ותחוש בכל הסבל והצער ככל אשר תחוש בעודה בגוף.

בנוהג שבעולם, אדם המשפץ ומיפה את ביתו, הנה משקיע את מיטב כספו לפאר ולרומם את חדריו אשר בהם ישב רוב הזמן, אם זה חדר השינה או המטבח ואף את הסלון, ואמנם אינו משאיר את הפרוזדור ריק ומלא טחב, ואף אותו הוא מיפה ומקשט, אך כל הוצאות הפרוזדור לא יגיעו אלא לאחוזים בודדים מהוצאות הדירה. ואם נראה אדם המשקיע את כל אונו והונו ביפוי הפרוזדור ואלו את החדרים אשר יצטרך לחיות בהם רוב זמנו מזניח הוא ומשאירם ריקים גלמודים וקודרים, הנה נלעג ונבוז לשוטה כמוהו המחליף עיקר בטפל, ולמה לא נבוז לעצמנו כאשר אנו טורחים כל ימינו על פרוזדור העולם הזה למרות ידיעתנו שיום יבוא ונעזבהו, ומפקירים אנו את החדרים העיקריים של העולם הבא, אשר שם הם עיקר החיים הנצחיים. ואם על בגדו אדם מקפיד לנקותו מכל רבב, כל שכן וקל וחומר על נשמתו אשר היא חלק אלוה ממעל והיא נצחית. ואל יאמר אדם לכשאזקין אשוב ואפנה ואתקן את נשמתי כדי לזכות לעולם הבא, כי מלבד ההפסד של טעם חיי העולם הזה כשהם משולבים בטוהר ומנוחת נפש האדם המקיים תורה ומצותיה, מי ערב לו שיגיע לימי הזקנה. ואף אם יגיע, מי ערב לו שיהיה שלם בדעתו ובכחו לשוב ולתקן מעשיו, ושמא לא יפנה. וכבר אמר שלמה בחכמתו “וזכר את בוראיך בימי בחורתיך, עד אשר לא יבאו ימי הרעה והגיעו שנים אשר תאמר אין לי בהם חפץ”, “את האלהים ירא ואת מצותיו שמור כי זה כל האדם”2 .

תהליך נקוי הנפש נקראת תשובה, שכן על ידה שבה הנפש לנקיונה כביום הולדה, ולהיותה כלי מוכן להתעלות ברוחניות על ידי תורה ומצוות, ולאור באור פני מלך חיים לאחר הפרדה מהגוף, אשר זה תכלית ביאתה לעולם הזה. ותשובה זו מורכבת משני חלקים: א. חרטה כנה על חטאיו וקבלה להטיב מעשיו והתנהגותו בעתיד, ואם חטא גם בדברים שבין אדם לחברו, שיקבל על עצמו להשיב בפועל את אשר מגיע לחברו ולבקש גם את סליחתו. ב. הודוי, דהיינו שיתודה בינו לבין אלקיו, ויאמר בפיו: חטאתי, עויתי, פשעתי, והרע בעיניך עשיתי, ובושתי ממעשי ונכלמתי מעונותי, ומקבל אני על עצמי שלא אשוב לכסלה. ומיד כאשר מהרהר האדם בתשובה זו, מתחילה נפשו להטהר ולהתקרב לבוראה, והוא בבחינת צדיק גמור. וכאשר יוציא הודוי מפיו, נתקנת נפשו.

כאשר חוטא האדם, פוגם הוא הן בנפשו הטהורה אשר היא חלק אלוה ממעל, והן בהפרדת העולמות העליונים והשפעתם בעולם הזה, בחלק המכוון כנגד נשמתו. ובשובו מרשעו על ידי ודוי וחרטה נתקנת נפשו, והרי הוא בגדר צדיק גמור. ואף על פי כן יש עבירות שהן מתכפרין מיד, ויש שאין מתכפרים אלא לאחר זמן. כיצד, עבר אדם על מצות עשה שאין עליהן חיוב כרת ועשה תשובה, מיד מוחלין לו, ועליו נאמר “שובו בנים שובבים ארפא משובותיכם”.

ואם עבר על מצות לא תעשה שאין בהם כרת ולא מיתת בית דין ועשה תשובה, תשובתו תולה ועומדת עד שיגיע יום הכפורים, ואז קדושת היום בצרוף תשובתו מכפרים לו, ובאלו נאמר “כי ביום הזה יכפר עליהם לטהר אתכם מכל חטאתיכם”. עבר על איסורים שענשם כריתות ומיתות בית דין ועשה תשובה, תשובה ויום הכפורים תולין ויסורים שיבואו לו לאחר יום הכפורים מכפרים, ולעולם אין מתכפר לו כפרה גמורה עד שיבואו עליו יסורים, ובאלו נאמר “ופקדתי בשבט פשעם ובנגעים עונם”. והמחלל את השם במעשיו, תשובתו ויום הכפורים וייסורים, יכפרו עליו ביום מותו. ועליו אמר הכתוב “אם יכפר העון הזה לכם עד תמותון”3.

כפרה זו הבאה על ידי ודוי וחרטה ויום הכפורים, (וכן הכפרה הבאה לאדם עקב נשואיו, וכלשונם “חתן נמחלים עונותיו”), אינה אלא לתקון נפשו, וזכוכה. אבל הנזק לעולמות הרוחניים שנגרם עקב החטא, בעינו עומד, ואינו מתכפר אלא על ידי יסורים, או בעולם הזה או בעולם הבא. במה דברים אמורים, כשלא תקן את הפגם שבעולמות בחייו, אבל אם תקנם, מזומן הוא לחיי העולם הבא.

תקון פגם העולמות נעשה באחת משלש אפשריות אלו, הראשונה אם שב בתשובה שלמה מאהבת ה’ אלקיו ויראת הרוממות, שאז מיד עם תשובתו נתקנים כל מעשיו, וזדונותיו הופכים לזכיות, ואינו נצרך לא ליום הכפורים ולא ליסורים כדי לתקן את נפשו או את העולמות שפגם בהם, והכל על מקומו נתקן מיד, ועליו הכתוב אומר: “סמכוני באשישות רפדוני בתפוחים כי חולת אהבה אני”.

השניה, אם שב תשובה רגילה מתוך הכרה בדרך התורה והמצוה ורגש של קדש, שאז ישנם כל ארבעת חלוקי הכפרה שהבאתי לעיל, ואז תקון פגם העולמות יעשה על ידי יסורים בעולם הזה או בעולם הבא.

אבל יש דרך שלישית לתקן את כל הנצרך תקון, הן לנפשו והן לפגם העולמות, והוא בתעניות שיתענה האדם על חטאתיו, וביסורים של גלגולי שלג הנצרכים על חלק מהעבירות, ובזה יפטר גם מהיסורים הצריכים לבא לתקון העולמות שפגם בהם.

מספר תעניות אלה קצובים הם לכל עון ועון לפי חשבון ומספר שמות הקדש שנפגמו על ידי חטאו, וכפי ששערם וחשבם רבנו האר”י הקדוש זצ”ל, על פי מה שקבל מאליהו הנביא זכור לטוב, ומגיעים לעשרות ומאות תעניות לתקון כל חטא ועון. אך היות ואי אפשר לאדם בימינו להתענות כל כך הרבה ימים, תקנו המקובלים גורי האר”י ז”ל, ועל צבאם הגאון הקדוש רבנו החיד”א, להתענות יום אחד על כל חטא, ולפדות שאר ימים בכסף מחיר אכילת סעודה אחת של לחם ומאכל פשוט לכל יום מימים שצריך להתענות על חטאו, ונחשב לו הפדיון כתעניות עצמם, ונרצה לו לכפר עליו מאשר חטא על הנפש ועל פגם העולמות העליונים, ונסלח לו. והגאון הקדוש ה”בן איש חי” סידר גם סדר “תקון” של פדיון גלגולי השלג בתפילה ובפרוטות כמנין שלג, לזכוך הנפש ותקון העולמות גם למי שאינו יכול להתגלגל בשלג בפועל. ואין ספק שאם קדוש כמוהו תקן זאת שזה פועל בעולמות העליונים. (וחולה שאסור לו לצום, ישתדל לעשות הלימוד והפדיון גם ללא צום, כי לפי הפוסקים ניתן בחוסר ברירה לפדות את כל ימי הצומות כולל הצום המרכזי שבו נעשה התקון. וטוב שבמקומו יעשה “תענית דיבור” ולא ידבר שום דבר של חול ביום זה ויהיה כולו קודש ללימוד ותפילה, וישתדל לבכות על חטאיו כי “שערי דמעה לא ננעלו”. ונראה שתקון זה יועיל עכ”פ במשהו.)

כדי להמחיש את האמור לעיל, ראיתי להביא כאן את דברי הרב הגדול ר’ יהודה פתיא זצ”ל בספרו “מנחת יהודה” (אות פ”ו) וזה לשונו: בשנת התרפ”ג מעשה שבא אלי זקן אחד ואמר לי שהוא בא על כלתו בחיי בנו, ורוצה לשוב ולתקן מעשיו, ואינו יכול לעשות תעניות וסגופים. אמרתי לו, האם אינך יכול להתענות לפחות יום אחד, לילה ויום כיום הכפורים, אמר לי הן. אמרתי לו, לך וטבול שבע טבילות וקבל עליך להתענות תענית של עשרים וארבע שעות על עון הנזכר, רק שאתה מותר בכל עשיית מלאכה, וביום התענית בא אצלי עם מעות פדיון שלש מאות ועשרים וחמש תעניות הנצרכים לתקון עון הבא על אשת איש, ואעשה לך תקון, וכן עשה. וכאשר בא אלי, נכנסנו לחדר, והלך ארבע אמות יחף, ועמד והתודה את הודוי הנזכר לעיל, ואחר גמר הודוי מסר בידי את כסף הפדיון ואמר לי, הא לך אלו המעות פדיון שלש מאות עשרים וחמש התעניות, ואתה מורשה לחלקם לצדקה. וכאשר קבלתי המעות מידו, אמרתי, הריני מקבל את אלו המעות מיד פלוני בן פלוני שנתנם לצדקה בעד פדיון התעניות שנתחייב להתענות מפני ששכב עם כלתו, ויהי רצון מלפניך ה’ אלהינו ואלהי אבותינו, שתהיה חשובה ומקבלת לפניך פדיון אלו התעניות כאלו התענה פלוני בן פלוני על עונותיו ממש, וכל ניצוצות הקדושה הראויים להתברר על ידי התעניות יתבררו על ידי מצות הצדקה למען שמך הקדוש היוצא מפסוק חיל בלע ויקיאנו (חב”ו) מבטנו יורישנו אל. ושמע את תפילתנו למען שמך הקדוש (ארארית”א) כי אתה שומע תפילת כל פה, ברוך שומע תפילה. ולפי שהבנתי שהזקן ההוא הוא איש עני ולוה המעות מאחרים, לכן החזרתי לו את כל המעות בתורת צדקה, ולא נטלתי מהם אלא שתי פרוטות בלבד. והנה אחר שתי שנים נפטר אותו זקן, וראיתי אותו בחלום שעומד בבית דין של מעלה, ונסתכלו בו וראו אותו שהוא בעל תשובה, רק שלא עשה תשובה כי אם על אסור אשת איש לבד, ולא גם על אסור כלתו, ולא דברו עמו דבר, והוא מעצמו נכנס בחדר שבצד הבית דין וישב לו על ברכיו, והבית דין הגביהו עיניהם למעלה, ותכף ומיד ירדו שלשה מלאכים מהרקיע שלמעלה מהבית דין ועשו לו נתוח בגיד שלו והסירו את החלודה והפגם של אסור כלתו, ורפאו אותו לגמרי ויצאו. עד כאן ראיתי בחלום. ומזה ידע האדם את יקר תפארת התשובה כמה היא גדולה, כי הצילה לאותו זקן מכמה מאות שנים שהיה ראוי להיות נדון בכף הקלע ובגלגולים שונים ובגיהנם. ולכן אמרו חז”ל שיפה שעה אחת בתשובה ובמעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא. (עד כאן לשונו).

אף על פי שכל חטא ועון פוגמים ומטמאים את הנשמה, הנה החוטא בעון הנדה, או בעון של זרע לבטלה, או בעון הגויה, גדול עוונו ביותר, ואמרו בזוהר הקדוש (פרשת שמות) “שלשה עבירות גורמים לסלוק השכינה מהתחתונים, והם עון הנדה, וחטא השחתת זרע לבטלה, והבא על הגויה. והבריות קוראים לה’ ומתפללים ואינם נענים. ובכל מקום שאדם שחטא באחד מחטאים אלו הולך שם, מגרש הוא את השכינה משם”.

ואין צורך להוסיף בענין חומר הפגם וענשו, ומבואר הוא בכל ספרי המוסר והמקובלים, וגם בתלמוד האריכו בענין זה. והבא על הנדה הוא בהכרת, ונכרתת נפשו הטהורה ממקור החיים הטהורים הרוחניים ויורדת למקום הטומאה לבורות נשברים אשר לא יכילו המים, רחמנא לצלן. ואמרו בגמרא (שבת יג) שעל אסור קל מגדרות חומרת הנדה שגזרו חכמים להשמר בו, ועבר תלמיד חכם וגדול בתורה על גזרתם, לא חסו עליו משמים והרגוהו בחצי ימיו בגלל חטא זה. ועונות אלו הם מהדברים העקריים המעכבים את הגאולה, ועל פגמי הברית נאמר “אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא”. וכבר אמרו חז”ל (נדה יג.) שהמוציא זרע לבטלה חייב מיתה, ודינו כעובד עבודה זרה, וכאילו שופך דמים, והריהו בנדוי. ובעבור עון זה מתו ער ואונן בהיותם קטנים ולא נשא “הקדוש ברוך הוא” פנים להם אף על פי שהיו נכדיו של יעקב אבינו עליו השלום, ובני יהודה הצדיק. ומי יוכל לומר זכיתי לבי ונפשי מפגמים חמורים אלו. והבא על הגויה כבר גלה ענשו האר”י הקדוש מצפת שסופו להתגלגל בכלב, מלבד העונש הכבד בכף הקלע, ה’ יצילנו.

התקון העקרי ומתמיד לחטאים אלו, מלבד התקונים שלהם, הוא אמירת קריאת שמע שעל המטה בכונה גדולה וברגש עצום. והבאתי תקונים לעונות אלו השוים לכל נפש*, על פי רבותינו המקובלים אשר יסדום על סדר תקונם בעולמות העליונים, כמבואר לר’ האר”י ז”ל וקדושים אשר אחריו, ובפרט החיד”א זיע”א, והרי”ח טוב ז”ל זיע”א, והרב יהודה פתיא זיע”א בספרו “מנחת יהודה”. ואשרי השב בכל לבו ועושה תקונים אלו, ועליו אמרו חז”ל (ברכות לד:) שבמקום שבעלי תשובה עומדים בגן עדן, אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד. והקדוש ברוך הוא קורא לבעל התשובה אוהבי, ואומר לו עבדי אתה, ישראל אשר בך אתפאר.

מטרת התקונים הם לנקות ולטהר את הנפש מכתמי ופגמי חטאתיה, ולזככה כדי שתוכל לקבל את האור האלקי החופף אותה, ושתזכה לאור באור החיים הנצחיים בעולם הנצח. אך, לא בהכרח שהתקונים יהיו אמצעי וסגולה לחיים טובים מבחינה גשמית. כי אפשר שיתקן האדם את חטאיו שעשה בגלגול זה, ועדיין יסבול על חטאיו מגלגולים קודמים. כי רוב היסורים של האדם בעולם הזה אינם על חטאיו מגלגולו הנוכחי, כי בזה יתכן שיתנו לו אורך זמן לשוב מדרכו הרעה בטרם יענישוהו, ואפשר שיאריכו לו אפים עד יום מותו4 , אבל לאחר מותו בבואו לפני בית-דין של מעלה לתת דין וחשבון על מעשיו וימצא חייב, אפשר שמיד ישוב בגלגול אדם ויסבול את עונש חטאיו מגלגולו הקודם, ואפשר שיענש בענשים קשים ומרים בכף הקלע5 על ידי מלאכי חבלה המכים את הנפש באכזריות רבה, והנפש מרגישה את הכאב בדיוק כמו בהיותה תוך הגוף, כי הרי גם בהיותה בגוף היא היא שמרגישה את הצער והכאב הרוחני או הגשמי, ולא הגוף שאינו אלא נרתיק לנפש. ובהסתלק הנפש מהגוף, שוב אין הגוף מרגיש בצער כל-שהוא. וכנראה במוחשיות בגוף המשותק שאף על פי שעודנו מחובר בחלקו לנפש ולמח ויש זרימת דם לאבר המשותק ולכן אין הבשר נמק, ובכל זאת כמה שתכהו ותדקרהו לא ירגיש כלל. כי הנפש השוכנת במח לא נמשכת בתוך העצבים של האבר הפגוע6 . ולאחר סבל קשה זה, וסבל מדורי הגהינם הבאים אחריו7, יתכן ותשוב הנפש מיד בגלגול אדם, ופעמים שתבוא בגלגול דומם, צומח, ובעל חי, בכולם או במקצתם לפני בואה בגלגול אדם בעל בחירה שיסבול בהתאם לחטאיו הקודמים “מדה כנגד מדה”. והתקונים שאדם עושה בחייו, מנקים אותו מענשים אלו ומזככים את נפשו רוחו ונשמתו להתעדן באור הגנוז וכפי ערך התקון, כן גודל הזכוך.

היסורים הבאים על האדם בחייו או לאחר מותו כמבואר, אינם “עונש ונקמה” באדם על חטאיו, אלא תהליך של נקוי הנפש. וכשם שאדם המכבס את בגדו מכתמיו, אינו נוקם מהבגד על שהתלכלך, וכונתו לנקות את בגדו שיהיה ראוי ללבשו מחדש. ולפי טיב ועומק הכתם כך טיב ועומק הנקיון, וכשם שיש כתם שמספיק מעט מים רגילים כדי לנקותו, ויש כתם המצריך מים רותחים וחמרי נקוי רבים כדי להסירו, כן הצער והסבל הם חמרי הנקוי לנפש מכתמי פשעיה וחטאיה, ולפי עומק הפגם, כן גודל הסבל.

לאומות העולם יש תקון בחרטה ותשובה על מעשיהם בגלגול הנוכחי לעצור את הדין הראוי לבא אליהם, וכמו תשובת אנשי ננוה8 שעכב את הפיכת העיר. אבל אין תקון לחטאיהם מגלגולים קודמים אלא על ידי סבל ויסורים רוחניים מחוץ לגוף, או יסורים גשמיים בגלגולים רבים וקשים עד לתקון נפשם. וגם אבותינו לא יכלו לתקן את חטאיהם מגלגוליהם הקודמים בהיותם אנשי “אטלנטיס האבודה” (הנקראת בלשון חז”ל “דור אנוש”) ואנשי דור המבול והפלגה, אלא על ידי עבודת פרך בחומר ובלבנים במצרים. ואברהם אבינו שידע זאת, לא התאונן ולא בקש רחמים כשנאמר לו “ידע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה”9 . כי “אין רחמים בדין”, ואם זה תהליך יחידי לנקוי הנפש אין מה לעשות, כשם שאם אדם ירחם על בגדו ולא יכבסהו במים רותחים וחמרי נקוי שורפים אלא במעט מים קרים, הכתם לא יצא. לכן לא היה לאברהם מה לבקש הנחה והקלה מעונש הענויים והעבדות, כי בפחות מזה לא היתה נפשם מדזככת ונטהרת10. אבל בקש רחמים על אנשי סדום וחטאיהם בגלגולם הנוכחי, לדחות את גזר דינם שמא ישובו בתשובה.

בהיות ישראל בערבות מואב על שפת הירדן טרם כניסתם לארץ, כרת ה’ ברית עמהם, “מלבד הברית אשר כרת עמהם בחורב11” בו הפכו ישראל לעם אחד, שערבים זה לזה על חטאיהם. ושוב אין רק היחיד נענש בחטאו, אלא הכלל יכולים להענש בעון היחיד, כשם שכל הגוף חולה וסובל בעקבות פגיעה ונזק של אבר יחיד, כי כל העם הופך לחטיבה אחת. וכיון שכל העם הפך לאחד ו”עם לא מת”, גם כל הגלגולים הפכו לאחד ודינם כגלגול הנוכחי שנתן לתקנו על ידי תשובה12, ומאז אין הכרח ליהודי לתקן את גלגוליו הקודמים רק על ידי סבל וצער, ואפשר לתקנם גם על ידי תשובה. ולכן נהגו המקובלים לעשות תקוני חטאי העוונות כלם למרות שודאי לא חטאו בהם בגלגולם הנוכחי, מספק שמא חטאו בזה בגלגולים שעברו. וברור שאם אדם סובל בגלגול זה על חטאיו מגלגולים קודמים ועשה תשובה ותקון לחטאיו הקודמים מלב ונפש (ולא מחוסר ברירה רק כדי לזכות בבריאות פרנסה וכדומה) הרי שנרפאה ונזדככה נפשו, ואפשר שירפא ממכאובו ויחלץ מצרתו. כהדגמה לאמור אני מצרף כאן כמה מעשיות מדהימים שקרו לעושי התקונים, שאני הכותב עד להם.

א. לפני כשנתיים בא אלי יהודי בוכה שבנו בן השבע עשרה התחבר לחברים רעים עזב את הדת ואת הבית, גדל צמה ושם עגיל באזן, ועבר לגור בבית אמו הגרושה. האב שפנה לבן בתחנונים שיעזוב את דרכו וישוב לבית ולפחות למסורת, נענה בשלילה. בפעם האחרונה שאביו פנה אליו אמר לו הבן, אבא תשכח ממני דרכך לא דרכי ואמונתך לא אמונתי ודרכינו נפרדות. האב שלבו נשבר פנה אלי ובקש עצה, נזכרתי שבאחת השיחות הוא ספר לי שעבודתו לפני שנים היתה עם נשים, ושאלתי אותו אם הוא לא חטא אתן, והוא הודה שהוא נפל בחטא אשת-איש עם אחת מהן. אמרתי לו שיקבל על עצמו לעשות תקון לחטא זה לפי ספר “שדי תפוחים” שלש פעמים, כי יתכן וחטא זה גרם לו את סבלו. האב עשה את התקון הראשון ביום שני לאחר שבוע, באותו יום עם סיום הצום כשהוא אכל את הארוחה שלאחר הצום, לפתע נכנס הבן ואמר “היום תקפו אותי הרהורי חרטה כבדים על מעשי, ועגמת הנפש שגרמתי לך, ואני שב אליך ולבית”. ומאז הוא אמנם עוד מתרועע עם חברים לא טובים, כי זו הבחירה שלו, אבל יושב בבית והולך ללמודים, עם שיער ולבוש נורמלי.

ב.  בחרף שנת תשנ”ג באו אלי למשרדי בניו-יורק, שתי נשים, האחת גב’ ג. כבת ששים וחמש, מוכרת לי מבקורים קודמים. ועמה גב’ פ’ אשה כבת ארבעים ושתים. וגב’ ג. אמרה לי, “רבאי, תראה אם אפשר לעזור לגב’ פ’ שאני מכירה אותה מאז שנולדה, ומעידה על אמתות דבריה”. ואז פתחה גב’ פ’ וספרה לי שהיא נולדה כבת זקונים להורים יראי שמים בשכונת “ויליאמסבורג” ברוקלין ניו יורק. ואביה כששמע על לידתה הכריז, ה”שיקסע” הגיעה, וכל המשפחה כמו החליטו ביניהם שהילדה הזו שנואה ומנודה. היא חשה את השנאה בוקעת מהם ומהתנהגותם אתה. בהיותה בגיל שש הוריה הכריחו אותה לשטוף את הכלים של כל המשפחה, ובלילות שבת היתה צריכה ילדה קטנה וממוטטת להשאר ערה עד שעות מאוחרות כדי לשטוף מערכות כלים של המשפחה ושל כל האורחים שהגיעו אליהם. בהיותה כבת עשר אביה אמר לה שהמשפחה לא אוהבת אותה, והוא לא מוכן שהיא תאכל אצלו “לחם חסד”, והיא חייבת לשלם מכספה על כל הוצאותיה. והוצרכה כל יום לאחר הלמודים לצאת לרשימת בתים של אנשים שהוכנה לה, לעבוד כשומרת-טף, או לשטוף כלים ושטיחים. את הכסף שקבלה מסרה כל ערב לאביה שנתנם מיד לאחיה שיקנו להם בכסף זה ממתקים, ועיניה רואות וכלות. בהיותה קרוב לגיל שמונה עשרה, אביה קרא לה ואמר, את יודעת שכלנו שונאים אותך, החזקתי אותך בבית על כרחי רק כדי שלא תצאי לרחוב ולתרבות רעה, עכשיו ברוך השם גדלת, והחלטתי לשלח אותך מביתי לעולמים, אך כדי שלא תדרדרי לפריצות מצאתי לך חתן שכור, ובעוד שבועיים את מתחתנת אתו. מהכסף שעבדת חסכתי סכום ששכרתי בו דירה ושלמתי שכירות מראש לכמה חדשים ומהחופה תלכי ישר לדירתך ואת יודעת לעבוד טוב ולהשתכר, תחזיקי את בעלך ואת הבית ושלום ולא להתראות. היא שמחה על ה”בשורה הטובה” שסוף סוף היא מתפטרת מבית עויין, ולא היה אכפת לה מי הבחור ומה מעשיו.

את הבחור היא פגשה לראשונה בחייה תחת החופה, כל ה”טקס” לקח כמה דקות, כשהיא לבושה בשמלה רגילה בנוכחות מנין, בקבוק יין ועוגה אחת. לאחר החופה היא יצאה עם הבעל לדירה השכורה, לא לפני שאביה הזהיר אותה שבשום אופן לא תעז לנסות ליצור קשר עם המשפחה יותר, או חלילה לבוא לבקר ויהי מה.

כשלבה מלא תקוה נכנסה עם הבעל לבית, אך סדר יומה היה פחות או יותר כזה, “כבודו” קם בשעת הצהרים פתח את המקרר ואכל מה שמצא, המתין לה באפס מעשה עד ששבה מעבודתה, ואז הכה אותה “רק” מעט, והיא נתנה לו כמה דולארים שיניח לה ואז הוא יצא ל”מסבאה” לשתות ולהשתכר, והיה שב בחצות לילה שכור כלוט, ומכה אותה בכל חלקי גופה ומתעלל בה ועושה כל מה שלבו חפץ מבלי להתחשב אף בדיני הטהרה, והולך לישן עד למחרת בצהרים וחוזר חלילה. סדר זה נמשך שבעה ימים בשבוע כולל שבת, אלא שבשבת היא חזרה מ”בית הכנסת” יותר מוקדם, ולמרות היותה שומרת מצוות נתנה לו כסף שילך לשתות ויניח לה.

לאחר חדש מהנשואים היא נכנסה להריון. ולאחר תשעה חדשים נוספים ילדה בן, אך המצב בבית לא השתנה בעקבות הבן כלל, והמשיך כרגיל. לאחר כחדשיים נוספים היא נכנסה שוב להריון ואז החליטה שהמצב בלתי נסבל יותר, ועזבה את הבית והשכונה, ושכרה לה דירה בשכונת “בורו-פארק”, ופנתה לעובדת סוציאלית שתעזור לה להחלץ ממצבה, ובאמת תוך חדשים ספורים היא קבלה מבית משפט את הגרושין האמריקאיים כולל החזקת הבן והעובר ברשותה, וצו המונע מהבעל להתקרב לביתה.

ערב אחד בהיותה בביתה, הבעל הגיע רגוע לחלוטין, וכשהיא רצתה לטלפן למשטרה, אמר לה בעלה, אין צורך אני כבר עוזב, באתי רק להגיד לך שלפי תורת ישראל את נשואה ועודך “אשת-איש”, ונקמתי המתוקה על שעזבת אותי, להשאירך עגונה כל ימי חייך, והלך. והיא אמרה לי, “רבאי”, אני בת ארבעים ושתים וכל כך הרבה שנים לבד ואני עדיין “אשת-איש”. אבל זה עוד לא הכאב שלמענו באתי, זו רק “הסוכריה”, עכשיו אני נכנסת לעצם הכאב, והמשיכה את ספורה.

היא ילדה בת, וגדלה את בנה ובתה לבד מנותקת ממשפחתה וממשפחת הבעל, ועבדה קשה כדי לגדל אותם באהבה ובמסירות, והילדים השיבו לה אהבה וחום שהוו לה פצוי מסויים על בדידותה ועגינותה. וכשהיה הבן בן שתים עשרה וחצי והבת בת למעלה מאחת עשרה שנים, יום אחד הופיע אביה בביתה ואמר לה, אמנם את אינך בתי, אך בנייך נכדי ובאתי לקחתם אלי לגדלם. וכשהיא סרבה לתתם לו, אז הוא החליט שמה שלא יצליח לקחת בכח, יקח במח. ובמלים מתונות ומחושבות אמר לה, ראי, בנייך מסכנים ללא משפחה משום צד, וכל רצוני לתת להם חום של משפחה, סבא, סבתא, דודים ודודות. ולקחתם בשבתות ל”בית הכנסת” ולחנכם למצוות, מה שאין בידך ובכחך לעשות. לאחר מחשבה, מתוך אהבה אמיתית לבניה, שטובתם בלבד עמדה לנגד עיניה, הסכימה, ואמרה לילדים הנה סבא שלכם תלכו אליו לשבת, ואם ימצא חן בעיניכם יהיה זה דבר קבוע. הילדים עשו שבת במחיצת הסבא וכל המשפחה, ונהנו מאוד כי מצאו חום, אהבה, ומתנות, וברצון החלו ללכת מדי שבת בשבתו לבית הסבא, וכך החלה שטיפת המח שלהם נגד האם לחלחל בהם לאט לאט.

בהגיע ערב פסח בא הסבא לקחת את נכדיו, והאם התנגדה באומרה שני לילות של “ליל הסדר” לא אעשם לבד כגלמודה, אלא עם בני. והילדים החלו לבכות, סבא, סבא, רצוננו ללכת אליך לחג, עד שנכמרו רחמיה ושלחה אותם. לאחר מכן היא ישבה ובכתה על בדידותה, והחליטה אלך לבית אבי ואחוג עם בני ויהי מה. בהגיעה לבית הוריה, פתחה את הדלת ללא בקשת רשות ונכנסה פנימה. מיד באה גיסתה לעומתה ושאלה אותה, את פה?, ודחפה אותה מהדלת החוצה. היא התגלגלה מכל המדרגות ושברה את הברך ושכנים טובים לקחוה לבית החולים ב”מנהטן”, שם היתה כל החג ועוד שבוע נוסף. כשכל זמן זה בניה אצל הוריה. וכששבה מבית החולים שבו בניה אליה והחיים נמשכו כרגיל.

בהגיע חדשי הקיץ, תמוז-אב, רוב ילדי היהודים בניו-יורק לא נשארים בעיר עקב הלחות הכבדה, ויוצאים למחנות קיץ בהרים שמסביב. גם האם חסכה עשרת אלפים דולאר מעבודות שונות, שלחה את בניה למחנות הקיץ ושלמה חמשת אלפים דולר עבור כל אחד מהם, והיתה באה פעמיים בשבוע לבקרם. באחד הימים כשבאה למחנה של הבן לא מצאה אותו, ושאלה את המנהל אודותיו, ואמר לה שלפני שלשה ימים בא אחיך לבקרו ולקח אותו עמו לחצי שעה של טיול ולא החזירו, ולא דאגנו כי ידענו שהוא בידים טובות. האם נלחצה ונסעה כמטורפת למחנה של הבת והספור חזר על עצמו, האח ואשתו לקחו את הילדה ולא השיבוה. האם נהגה בטרוף חושים ישר לבית אחיה ודפקה בדלת ובכתה, היכן הילדים?, אחיה פתח את החלון ואמר לה, גברת, כדי לבכות יש מקומות יותר טובים מביתי. לכי ל”כתל המערבי” או לפחות לבית הכנסת ותבכי שם. הילדים שלך אינם מענינים אותי, בבקשה לעזוב את המקום, וסגר את החלון. האם ברוב כאבה פנתה מיד לרב בית-הכנסת וספרה את ספורה, הרב אמר לה תני לי שהות של כמה שעות ואטפל בענין. בערב הרב טלפן אליה ואמר פני למשטרה והגישי תלונה, כי משפחתך לא מוכנים לספר כלום ולא לבא לדין תורה בנושא זה. האם עשתה כעצתו ופנתה למשטרה והגישה תלונה, נאמר לה לחכות בסבלנות, הענין יטופל. אין צורך לתאר את סבלה במשך כמה שבועות כשדמיונות מטורפים רדפוה בחשבה על בניה שהוו את כל עולמה ונעלמו.

יום אחד פנו אליה מהמשטרה ובקשו ממנה להופיע לבית המשפט בתאריך מסויים. בהגיעה, מצאה שם את מנהלי המחנות, אחיה וגיסתה כבולים באזיקים. ולאחר שנשבעה לומר את האמת והעידה את עדותה, צוה השופט לכלאם עד שיגידו היכן הילדים. ולאחר יומים אחיה נשבר ופנה לשוטר שיביאהו לפני השופט, רצונו להודות באשמה, וספר לשופט שהוא הבריח את הילדים ל”סונדרלנד” שבאנגליה, שם יש פנימיות חרדיות טובות ויוקרתיות לילדים בגילם.

השופט צוה שכולם ימשיכו לשבת במעצר, פרט לגיסה שתסע לאנגליה להשיב את הילדים, וכך נעשה. המשטרה דווחה לאם על הטיסה בה שבים הילדים ואפשרה לה להגיע עד כבש המטוס לקבלם. האם כל הלילה לא ישנה וטרחה להכין ולבשל לילדים היקרים ששבים סוף סוף אליה.

כשהילדים ירדו מהמטוס רצה לחבקם ולנשקם, אך הבן דחף אותה ממנו והלאה באמרו “שיקסע” למה החזרת אותנו מפנימיה טובה בת חמשה כוכבים לביתך המשעמם והקודר, לא מתוך אהבה אלינו עשית זאת אלא מתוך אנוכיות פרטית שלך, כי אם היית אוהבת אותנו היית באה לבקרנו באנגליה ולהשאירנו שם ללמוד בתנאים נפלאים. האם ההמומה פנתה לבת שהתחבאה מאחרי אחיה ולא רצתה כלל לשוחח עם האם. האם הבינה שהגיסה עשתה להם שטיפת מח יסודית כל הדרך חזרה, וחשבה שלאט הילדים ירגעו, היא הכניסה אותם למכוניתה ובאה לביתה. אך הילדים הגיעו עד לחצר ואמרו לה, עד כאן החוק מכריח אותנו לבא ולא יותר, אנו לא נכנס לביתך ולא נאכל ממאכלך, רק ממאכל הסבא והדודים, את “שיקסע” ואיננו אוהבים אותך. כמה שנסתה האם לבטא את אהבתה ושמחתה על שובם, הילדים התעקשו ועמדו בשלהם. כשמונה שעות עמדה האם עם ילדיה בחוץ, עד שנשברה וטלפנה לאביה שיביא לילדים לאכול. האב מלא חיוך הגיע עם מכוניתו ללא אוכל, ואמר לה, נכדי רעבים אני לא חוטף אותם אלא לוקח אותם לביתי לאכול, את הדרך חזרה הם יודעים, אבל לא אגרשם מביתי אם ירצו להשאר. אל תטלפני כי לא נענה לך, אם הילדים ירצו יתקשרו אליך. הילדים קפצו בשמחה למכונית הסבא ונסעו לביתו. האם התקשרה כמה פעמים ובכל פעם כשהזדהתה טרקו לה את הטלפון. הילדים כלל לא התקשרו אליה, וכשהלכה פעם אחת לבית הספר לבקרם הם ברחו ממנה כמפני נחש. האם המשיכה את חייה, בכאב כפול ובבדידות מכאיבה כשחייה אינם חיים, ללא שום צד תומך וסומך, אבל המשיכה באמונתה בבורא עולם להתחנן ולהתפלל לו שישיב לה את בניה ואת אושרה.

יום אחד בהיותה ברחוב השלש עשרה בבורו פארק פגשה מכרה שאמרה לה גב’ ש. את יודעת שבנך מחר מכניס את בנו לבריתו של אברהם אבינו, האם ההמומה שאלה אותה וכי בני נשוי?! והתברר לה שבנה התחתן ברוב פאר והדר ואכן נולד לו בן. והברית יתקיים למחרת ב”ויליאמסבורג” בבית הכנסת שברחוב “לי”. היא תפסה יזמה והגיעה לברית, גיסתה שראתה אותה, חטפה לה את הפאה הנכרית מעל הראש וזרקה אותה החוצה, ובסיוע כמה חברות גרשו אותה מהמקום, כשמרחוק ראתה את בנה עם אשתו והתינוק צועדים ל”ברית”.

כשסיימה את ספורה פנתה אלי באמרה, “רבאי, בני ובתי נשואים, אינני מכירה את כלתי וחתני ואינני יודעת כמה בנים יש להם. בשמחה הייתי מתאבדת, אבל אני יודעת ש”המאבד עצמו לדעת, אין לו חלק לעולם הבא”. לכן אני בקושי ממשיכה את חיי האומללים, כלום תוכל לעזור לי?!.

כל עת ספורה ישבתי ובכיתי והזדעזעתי עד עומק נשמתי מקורות חייה, ולכן הסכמתי לבדוק מדוע נגזר עליה סבל כבד כזה. ומצאתי כי ב”גלגול קודם” באירופה היתה היא בחורה יהודיה שברחה מבית הוריה והתחתנה עם שכנה הגוי. הוריה כשמעם, ישבו עליה “שבעה” כעל מתה, ונתקו את הקשר עמה לנצח. והיא היתה מאושרת בחיק הגוי שאהב אותה בכל לבו והעניק לה אהבה ומסירות. היא ילדה לו בן ובת שלפי דין ישראל הם יהודים, והיא גדלה אותה כגוים ואף לקחה אותם לכנסיות יחד עם אביהם. ראיתי אותה כיצד נפטרה לעולמה כזקנה מאושרת עם שיער תלתלים לבן, כשבנה ובתה והגוי מקיפים אותה באהבה ובשירה, נפחה את נשמתה מחייכת על הספה.

ועתה שבה לתקן את אשר עוותה, כשהוריה ומשפחתה עתה, הם גלגולי משפחתה הקודמים ששבו אף הם כל אחד לצורך תקונו, ולכן בתת הכרתם היתה להם שנאה תהומית אליה, למרות שהיו אנשים מכניסי אורחים ובעלי צדקה וחסד עם אחרים. ולכן אביה פלט מפיו בעת לידתה ה”שיקסע” הגיעה, מבלי שיבין את משמעות דבריו. והיות וכל מדותיו של הקדוש ברוך הוא הם “מדה כנגד מדה” חייה מלאים סבל, ותחת כל אנחת רווחה וספוק מאהבת הגוי, נצרכת היא עתה לאנחת כאב ונאקה מחוסר אהבת בעל. ואת ילדיה שגדלה כגוים החזירה בגלגול, ואין לה זכות לגדל אותם כיהודים, ועד יום מותה נגזר עליה להיות בודדה כואבת ומתיסרת, לתקן את היותה שמחה ומאושרת מהאהבה האסורה שהיתה לה עם הגוי.

כשספרתי לה את הסיבה, היא בכתה ואמרה “כלום אין לי תקנה?,” הוצאתי ספר “שדי תפוחים”, והראיתי לה איך לעשות את התקון למי שהיתה עם גוי. ואמרתי לה שתעשה תקון זה כל שבוע במשך שנה שלמה פרט לחגים, ואז אני מקוה שיכופר לה ותגיע אל המנוחה ואל הנחלה.

כעבור שלשה חדשים שבתי לניו-יורק ופגשתי את גב’ ג. שאמרה לי. “רבאי, יודע אתה מה קרה עם גב’ ש.?, היא עשתה כל שבוע תקון כפי שהורית לה, ובמוצאי התקון השמיני כשהיא נטלה את ידיה כדי לאכול, הטלפון צלצל, בנה היה על הקו ואמר לה “אמא, אני ואחותי מצטערים על הנתוק שלנו ממך, ואני בא לתקן את המעוות”. האם ההמומה לא יכלה לאכול והיתה כולה סוערת, לאחר כמה רגעים הבן הופיע חבק את אמו ונשק לה בבקשת סליחה ומחילה, ולקח אותה במכוניתו לביתו שם המתינה גם הבת עם בעלה ובתה, והמעגל נסגר כשסודר ביניהם ששבת אחת היא תעשה בבית הבן והשניה בבית הבת. סמרו שערותי למשמע בשורה זו, ואני הפכתי המום, ואז שאלה אותי גב’ ג. “מה יהיה עם גב’ ש. בנושא עגינותה?,” ואמרתי לה להמשיך כל השנה את התקון ואז יקרה אחת מהשתיים, או שבעלה ישנה דעתו ויגרשנה בגט פטורין כדת משה וישראל, או שימות ויפנה את מקומו. גב’ ג. עזבה את הסביבה, וגם גב’ ש. לא שבה לאחר שנה, מכאן אני מסיק שגם ענין “עגינותה” סודר.

ג. לפני שלש שנים בא אלי בניו-יורק יהודי כבן ארבעים, דתי, ואפילו בן תורה, וספר לי שיש לו משרד לתווך קרקעות ובתים שעד לפני כמה שנים הכניס לו הרבה כסף, אבל היות והשפל בענף זה בארצות הברית כבד, הוא  שום עסקה לא עשה מזה כמה שנים ואכל את כל חסכונותיו, ולא עוד אלא שהוא נתפס בהעלמת מאה אלף דולר ממס ההכנסה האמריקאי, ויש נגדו תביעה משפטית, וכשפנה לעורך דין אמר לו, אם תתן לי חמישים אלף דולר אשתדל שתשב בבית סוהר רק שנתיים, ותשלם את הכסף עם הרבית וההצמדה בתשלומים. וגם את זה לא יכלתי לשלם, ואני אובד עצה.

שאלתי אותו לתאריך לידתו, ואמר לי שנולד בחשון במזל “עקרב”, אמרתי לו שמפורש בתקוני זוהר13 שבני מזל “עקרב” צריכים להזהר ביותר בחטא של “זרע לבטלה”, כי “עקרב” אותיות עקר ב’, שהיא ב’ ראשונה של “בראשית”. ופרושו, ענין חטא חמור זה. והוא אמר לי שלא יתכן, כי מעולם הוא לא חטא ב”אוננות”. אמרתי לו, האם אתה ואשתך משתמשים באמצעי מניעה, ואמר לי שהוא משתמש ב”קונדום”. אמרתי לו, כלום אינך יודע שזה חטא גמור של “זרע לבטלה” כי מוציא אתה את זרעך בשקית לאשפה, והוא החטא החמור שמנע ממך את הפרנסה וגרם לך למשפט, אז קודם כל תפסיק חטא זה, ואחר כך תעשה תקון על העבר , ואני מקוה שה’ יעזור והכל יסתדר. הוא אמר לי שהוא לא מוכן להפסיק להשתמש ב”קונדום”, כי אשתו לא מוכנה לשום אמצעי מניעה אחר ואין לו ברירה. השבתי לו, אז לך מכאן אין לי מה לעשות אתך. לאחר שבוע האדם חזר כובש פניו בקרקע, ואמר לי שמחוסר ברירה החליט עם אשתו להשתמש ב”כדורים” למניעת הריון, והוא מוכן להפסיק חטא זה ולתקנו. נתתי לו ספר “שדי תפוחים” ואמרתי לו לעשות את התקון של חטא “זרע לבטלה” ארבע פעמים, וגם להקפיד ב”קריאת שמע שעל המטה”, בתקוה שהכל יסודר. לאחר חדש הוא שב אלי בפנים חמוצות וכעוסות, שהנה עשה את התקון ארבע פעמים ושום דבר לא זז. אמרתי לו אפשר שבגלל שאתה למדת בישיבה וידעת את גודל האיסור ובכל זאת חטאת, תשובתך טרם נתקבלה, תעשה עוד ארבעה תקונים נוספים. (שכל אחד כולל צום ופדיון תעניות).

לאחר חדשיים כששבתי לניו יורק הוא פנה אלי עדיין בפנים חתומות ואמר לי, הנה עשיתי עוד ארבעה תקונים ועוד אין לי פרנסה כלל, אמרתי לו אינני מאמין לך ששמונה תקונים לא פעלו כלום. אז הוא אמר לי, כן, יום אחד לאחר התקון הששי פנו אלי ממחלקת החקירות של “מס הכנסה” ובקשוני להופיע בפניהם, נחרדתי כולי כי אין לי עורך דין ואיני יודע מה לעשות. נגשתי אליהם, וראש מחלקת החקירות אמר לי, שמע, אתמול ישבנו על התיק שלך והחלטנו שאם תחתום כאן שאתה לא תעשה עבירה דומה עשר שנים, התיק יסגר. ואכן התיק נסגר כשאפילו את הכסף שהעלמתי לא בקשו שאשלם. כל מי שאני מספר לו זאת לא מאמין לי, כי דבר כזה טרם נשמע, אבל זו האמת. אבל זה לא מנחם אותי כי אין לי פרנסה. עניתי לו “הדיוט”, תראה את חסד הבורא, מה שעורך דין בחמשים אלף דולאר לא היה מוכן להתחייב לך, עשה לך הבורא בששה תקונים, ואתה עוד מתלונן?!, תעשה עוד ארבעה תקונים עד שתרוחם משמים. ולאחר ארבעה תקונים נוספים הוא שב אלי זעום פנים שהמצב טרם הסתדר, אמנם הוא עשה עסקה אחת שהכניסה לו ארבעים אלף דולאר שאותם הוא יקבל בעשרה תשלומים חדשיים, אבל זה לא מספיק לתשלום ההוצאות השוטפות. אמרתי לו אם החלה סנונית אחת להאיר פניה, תמשיך עוד ארבעה תקונים עד שמשמים ירחמו, כי אתה היית תלמיד חכם ששקע בחטא זה עד חטמו, ותקונך מצריך המשך.

יום אחד הוא שב אלי מחייך ואומר עשיתי עוד ארבעה תקונים, ולאחר התקון הששה עשר אמנם משרדי עדיין משותק, אבל קבלתי שתי עבודות מכניסות, אחת כרב “בית כנסת”, והשני כ”פסיכולוג” בבית ספר של הממשלה, וברוך השם.

דברים מעין זה יש עוד באמתחתי, ואין כאן המקום לספרם. והבאתי שלש מעשיות אלו כהדגמה לתקון שעוזר לסבל שנגרם מחטאים בגלגול זה או בגלגול קודם.

ודע כי התשובה בכל מקרה ובכל ענין טובה היא, אלא שדרגות יש בה. ולדוגמא, אדם שבא לידו דבר חטא, שכבר חטא כיוצא בו בעבר, ואפשר בידו לעשותו ונמנע ולא עשה מפני התשובה, לא מיראה ולא מכשלון כח. כגון שבא על אשה בעבירה, ולאחר זמן יש לו יכולת להתייחד אתה שוב, ולעשות עמה כחפצו, והוא עומד באהבתו אותה ובכח גופו ובאותם תנאים של מקום וזמן העבירה, ופרש ולא עבר מפחד ה’ ומהדר גאונו, זהו בעל תשובה גמורה. הוא ששלמה אמר “וזכור את בוראיך בימי בחורותיך”. ואם לא שב אלא בימי זקנותו ובעת שאי אפשר לו לעשות מה שהיה עושה, אף על פי שאינה תשובה מעולה, מועילה לו, ו”בעל תשובה” הוא. אפילו עבר כל ימיו, ועשה תשובה ביום מותו ומת בתשובתו, כל עוונותיו נמחלין, כי כיון שזכר את בוראו ושב קודם שימות, נסלח לו. ולפי דרגת התשובה והיסורים הבאים לאחר מכן , ככה כתמיו מתנקים, והשב ביום מותו כתמיו נחלשים, ונפטר מ”כף הקלע” שהוא יסורים קשים ומרים עד אין חקר, אבל יתכן שיצטרך לענשים אחרים, קלים יותר, גם כדי לנקות כתמיו, וגם כדי להשיב את ניצוצות הקדש של נשמתו שהפילם בידי כחות הרע והקליפה. ומי ששב בתשובה גמורה וחי בתשובתו, אבל לא עשה התקון14, יסורים הבאים עליו בעולם הזה לאחר תשובתו, גומרים לו הכפרה. ואם לא קבל מספיק יסורים בהתאם למעשיו, אף על פי שנפטר מעונש “כף הקלע”, ואולי גם מגלגולי דומם, צומח ובעלי חיים שהיה לו להתגלגל בהם, הכל בהתאם לגודל ורמת תשובתו והיסורים שקבל. אפשר שיצטרך לעונש אחר, או לבא בגלגול אדם כדי להעלות את ניצוצות הקודש שהפיל, על ידי שיקבל הסבל והיסורים שלא קבלם בגלגול זה. ואם עשה התקון והעלה הניצוצות לשרשם, וזאת על ידי התקונים שגילו לנו רבותינו המקובלים, סדרם ופרטיהם ותעניותיהם ופדיונם, הרי שנקה נפשו, ויזכה לחיי העולם הבא, בהתאם לרמת נקיון נפשו וזכוכה.

ועל זה נבא יחזקאל הנביא באומרו15 , “ובשוב רשע מרשעתו אשר עשה”. זו תשובת הוודוי והחרטה. “ויעש משפט וצדקה”. זו הקבלה לעתיד ושמירת התורה ומעשה המצוות. “הוא את נפשו יחיה”. בעולם הבא לאחר שישלם בעולם הזה את היסורים הנצרכים יחד עם התשובה. או בבואו בגלגול נוסף לנקות הכתם שנשאר למרות התשובה. “ויראה וישב מכל פשעיו אשר עשה”. זה תשובת התקון והתענית, “חיו יחיה”. בעולם הבא. “לא ימות” . שנית על ידי יסורים בעולם הזה, שהיסורים נמשלים למות, או על ידי שובו בגלגול נוסף. והסביר הנביא ההבדל והסבה ואמר, “לכן איש כדרכיו אשפט אתכם בית ישראל נאום ה’ אלהים”. ובאור “ה’ אלהים” הוא, רחמן בדין. והרחמים הם שגם לאדם ששב בכל לבו, אבל לא עשה התקון, ולא סבל יסורים בעוה”ז אף על פי כן תשובתו מתקבלת, ונפטר מעונשים וגלגולים קשים ומרים שהיה צריך לסבול שנים רבות כדי להתנקות, ולא אומרים שמכיון שלא העלה הניצוצות שהפיל, ישאר באבדנו עד להעלאת הניצוצות. אמנם הצורך להעלאת הניצוצות, כיון שלא העלם על ידי תקון ותענית (או פדיון תענית) נשאר, ויצטרך לסבול כדי להעלותם או על ידי יסורים בעולם הזה, או בגהינום, או בגלגול נוסף כאדם. “שובו” על ידי וידוי וחרטה. “והשיבו מכל פשעיכם”, את כל הניצוצות של נשמתכם שהפלתם בקליפה. “ולא יהיה לכם למכשול עון”. הניצוצות הנפולים האלו. “השליכו מעליכם את כל פשעיכם” על ידי התקון, “אשר פשעתם בם” בזה שהורדתם ניצוצות הקדושה לקליפות, וגרמתם לקליפות להתדבק בהם. “ועשו לכם לב חדש ורוח חדשה”. כי על ידי התקון, תהיו נקיים מכל כתם ורבב, כחדשים ממש. “ולמה תמותו בית ישראל”, בגלגול נוסף, אם לא תשיבו את הניצוצות בתקון ובתענית (או פדיון תענית). או ביסורים שיבואו עליכם בעולם הזה. “כי לא אחפוץ במות המת”. לא אמר “במות הרשע” אלא ב”מות המת”, שפירושו במות האדם בגלגול נוסף לאחר שכבר מת פעם אחת מבלי התקון, או מבלי היסורים שהוצרכו לבא עליו, ולא באו. “נאום ה’ אלהים”, רחום בדין ומתקן אתכם לפי ערך תשובתכם. “והשיבו” את הניצוצות לשרשם על ידי התקון, “וחיו” חיי נצח ללא צורך לשום עונש או יסורים בעולם הזה, או לשום גלגול נוסף, אלא ישר לחיי העולם הבא.

1. אבות פ”ד, כ”א. 2.  קהלת י”ב.  3. רמב”ם הלכות תשובה פרק ב’.*נדפס בספר “שדי תפוחים”. 4. בבאור נושא זה ופרטי סעיפיו ראה ב”שער יוסף” ח”ב במאמר “גלגול נשמות”. 5. בטוי המופיע בנביא (שמואל א’, כ”ה, כט.) בנבואת אביגיל לדוד המלך ע”ה, על נפשו, ונפשות שונאיו. באמרה “והיתה נפש אדני צרורה בצרור החיים את ה’ אלהיך, ואת נפש אויבך יקלענה בתוך “כף הקלע”. ובאורו, שדוד בגלל מעשיו הטובים יזכה לחיי העולם הבא בגן העדן, דבוקה אל השכל האלקי ונהנית מזיו השכינה. בו בזמן שנפש אויביו תסבול ענשים כבדים ומרים עקב התנהגותם כלפיו. 6. ומה שאמרו חז”ל “קשה רמה למת כמחט בבשר החי”. (ברכות י”ח:) הוא בגלל שחלק קטן מהנפש אף על פי שיוצא מהגוף, נשאר לשכון על הגוף עד לתחית המתים. ונקרא בלשון הקבלה “הבלא דגרמי” שפירושו הבל העצמות. ובגלל חלק נפש זו נשארים העצמות במתכנתם ולא הופכים לאבק, והוא חלק הנפש שבעלי האוב, ועורכי הסיאנסים מושכים אותו ושואלים בעתידות, כי עקב היותה “נפש”, רואה היא עבר, הווה ועתיד, בהתאם לרמה הרוחנית שלה. ואם יפתחו את הקבר בשעת סיאנס או מעשה “אוב”, דמות השלד תראה מטושטשת מאוד בגלל התרכזות הנפש בסיאנס או ב”אוב”, והוא סבל איום ונורא לנפש בהפרדה מהגוף לצורך הסיאנס וכדומה, וקשה לה יותר מהמות. וזו אחת הסבות מדוע אסרה תורה לדרוש אל המתים. (דברים י”ח, יא.) וראה ספר חסידים סי’ תנ”ב תתשכ”ט תתשל”ב). והרימה של הגוף מצערת את הנפש השוכנת עליה כמחט בבשר החי, וזה סוד הכתוב “אך בשרו עליו יכאב, ונפשו עליו תאבל”. (איוב י”ד, כב.) 7. המוזכרים בזוהר פרשת פקודי. 8. ספר יונה. 9. בראשית ט”ו, יג. 10. ובאמת כשיצאו ממצרים לאחר מאתים ועשר שנים לא מזוככים, נפלו ונכשלו במדבר כמה פעמים, כי לא יכלו לקבל את כל אור השפע אליה זכו בקריעת ים סוף ובמעמד הר סיני. כי כלי לא מזוכך אין ביכלתו לקבל אור, ולפי ערך הזיכוך כן גודל האור המתקבל. והוצרכנו לגלויות נוספות לתקן את אשר נשאר, והגלות האחרונה לתקון שנחסר במצרים, הוא בארץ הקודש בידי “ערב רב” השולטים בשם “ישראל” על עם הקודש ומקלקלים את נשמתם בחנוך “חלוני” שהוא “חולני” לנשמה. והם גלגולי ה”ערב רב” שיצאו עם ישראל ממצרים כיון שלא זכו לתקן הכל עקב צאתם לפני הזמן הנצרך. 11. דברים כ”ח, סט.  12. ראה בספר “שפתי שני” פרשת נצבים. 13. תקון עשרים ואחד. 14. התקון הוא תמורת הייסורים. 15 יחזקאל פרק י”ח.

Tags: , ,

Comments are closed.