סיכום קצר בענין לבישת פאה נכרית ברשות הרבים

בס”ד
גמרא ראשונים אחרונים, השתלשלות הענינים, לימוד כף זכות, מראה מקומות ועוד

לזיכוי הרבים
בשאלות אפשר לפנות להרב אברהם ליפשיץ שליט”א
טל’  00-972-2-5825891

תוכן הענינים

א.    ראשה פרוע דאורייתא
ב.    מהות האיסור
ג.    לבישת פאה נכרית ברה”ר
ד.    פאה נכרית בש”ס ובראשונים
ה.    איסור פריעת ראש ושער באשה ערוה
ו.     השתלשלות הענינים
ז.     צניעות
ח.    שאלה לחידודא
ט.    שלטי הגבורים
י.     עושה שלום
יא.   לימוד כף זכות
יב.   ולא בשמים היא
יג.   לקט קטן מדברי הצדיקים



ראשה פרוע דאורייתא

החפץ חיים בספרו גדר עולם פרק א’ כתב וזה לשונו: “כל הפוסקים ראשונים ואחרונים כולם העתיקו דבר זה לדינא דאם האשה יוצאת לשוק ושערותיה מגולין היא עוברת בזה על איסור דאורייתא” עכ”ל.

איסור דאורייתא זה שאסור לאשת איש לגלות את שערה ברשות הרבים, איתא להדיא בגמרא בכתובות עב.’ בזה הלשון: “ראשה פרוע דאורייתא דכתיב ופרע את ראש האשה” עכ”ל. (ראה גם ברמב”ם הלכות אישות פרק כד’ ס”ק יא’-יב’, ובש”ע אבן העזר סימן כא’ וסימן קט”ו’, ובמ”ב סימן עה’ ס”ק י’.)

ראה רש”י סוטה דף ח. שכתב וז”ל: “ופרע. בכל מקום לשון גלוי הוא.” עכ”ל.

מהות האיסור

לא נתפרש בתורה שום מצות עשה המחייבת את האשה הנשואה לכסות את שערה ברה”ר וגם לא מפורשת שום מצות לא תעשה שלא תגלה שערה. אלא מדובר כאן באיסור דאורייתא שנלמד בעקיפין מהפסוק “ופרע את ראש האשה” (במדבר ה’ יח’), בו מצווה התורה לפרוע את שערה של הסוטה לפני הרבים, לבזותה מדה כנגד מדה על מעשה הפריצות שעשתה, שהתנאתה בשערה לפני אדם זר, (רש”י כתובות עב. וריטבא לקמן) כדי ללמדנו דגילוי הראש של נשים נשואות ברה”ר איננו אסור “אלא משום פריצות דגברי“. (תרומת הדשן לקמן)

יש לשים לב שמה שהתורה אסרה זה את הפריצות, כלומר את ההתנאות בשער לפני זרים, שכן שערות האשה הן פריצות וערוה ומרגילין את האדם להרהור ותאווה” (מעלות המידות  פרק ט’), ואילו עצם גילוי השער הוא רק האמצעי שמביא לאיסור עצמו. ולכן היכן שלא מצויים גברים זרים דלא שייך בזה פריצות דגברי מותר לה ללכת בגילוי הראש, כמו שכתוב להדיא בתרומת הדשן סימן י’ בזה הלשון: “יש לומר דודאי איסור גילוי הראש דהתם (של נשים נשואות ברה”ר) איננו אלא משום פריצות דגברי. והיכא דלא שכיחא רבים כגון בחצר אין קפידה.” עכ”ל.

מהטעם הזה של פריצות דגברי ניכר עוד חילוק להקל אף על פי שמדובר כאן באיסור דאורייתא, שהאיסור הוא דווקא באשת איש ולא בבתולה (ש”ע אבן העזר סימן כא’), כי הבתולה מותרת לכל העולם, ובנוסף יש ענין שתראה יפה כדי שתוכל להתחתן בקלות, (עד כדי כך שבתענית יג: מובא, שאפילו בימי האבל על אביה מותר לנערה שהביאה כבר ב’ שערות, להתקשט בכיחול ובפירכוס שערותיה, לפי שעומדת על פירקה וראויה להינשא. ראה גם ברמב”ם הלכות איסורי ביאה פכ”א ס”ק ג’) ומכיוון שהיופי והתואר תלוי מאד בשער (ראה ספר החינוך מצוה שעד’. ובשאילת היעבץ ט’ כתב “לפי שהשער נוי הוא לאשה כדבר הכתוב בשיר השירים” (שערך כעדר העזים).) לא רצתה התורה להפסידה עד כדי כך שתצוויה להסתיר את עיקר יופייה ותוארה.

מה שאין כן אשת איש, שהרי היא אינה צריכה להתחתן. ויתר על כן, בגלל שכאמור השער מיפה אותה מאד (בשו”ת חתם סופר או”ח סימן לו’ כתוב “שהרי אותן שערות המיפות אותה”, ובגדר עולם פרק ד’ לרבנו החפץ חיים מובא “שהיצר מסיתה ללכת פרועת ראש ליפות את עצמה לפני בני אדם ולהתקשט בשערותיה”, ורש”י בשבת דף לד. כתב “מפרכסות זו את שער חברתה להיות נאה“) מושך את הלב ומגרה את היצר (הטור בפרושו הארוך פרשת כי תצא כתב “גילחה את ראשה-שמא בשביל שערה חשק בה”) לכן נצטותה לכסות את שערה, שהרי התורה אסרה בהנאה את יופיה של האשה הנשואה על כל האנשים פרט לבעלה. (ש”ע אבן העזר סימן כא’ ס”ק א’-ד’, ורמב”ם הלכות איסורי ביאה פכ”א ס”ק א’-ד’ (ראה גם פרק ז’ לקמן).)

בנוסף, העובדה שאשת איש אסורה על כל העולם, היא עצמה מגבירה את אש התאווה שיש בנוי הזה של השער (הנימוקי יוסף בברכות דף כד. כתב “קול ושער דמשתבח בהו קרא שמע מינה דבר תאווה הם”) שהרי מים גנובים ימתקו, (ראה ע”ז דף כ. ד”ה “אשת איש אפילו מכוערת”, וכן בסוף מסכת נדרים ובתוספות שם ד”ה “מים גנובים ימתקו”, ובמשלי ט’-יז’, במשלי ה’-ג’ ובפרושי הגר”א שם) ולכן גם מחטיאה את הרואים בהרהורים אסורים. (הרא”ה בברכות כד. כתב “שער באשה ערוה משום דבמראה השער איכא משום הרהור“, ובמעלות המידות פרק ט’ מובא: “שכן שערות האשה הן פריצות וערוה ומרגילין את האדם להרהור ותאווה“.)

ועוד מכיון שגילוי השער גורם לקרוב הדעת בינה ובין המסתכלים, (בצרור החיים דרך ראשון סעיף יב’ כתב וז”ל: “שער באשה ערוה-כגון להסתכל בשערה ומשום קירוב הדעת“) והוא גם השרש פורה וראש למעשיה הנפשעים של הסוטה, (אבן עזרא במדבר ה’-ל’: “ואשה שלא תתקן את שער ראשה איננה מבקשת להבעל.”) לכן יש בלאו זה גם גדר של התורה להרחיק מהעברה, שהרי הכישלון באשת איש הוא מהחמורות שבתורה. (יהרג ובל יעבור.)

לאור הדברים הללו, מובן גם מובן היטב לשונם של כל הראשונים (מובאים כאן לקמן), שאיסור גילוי השער של אשה נשואה ברה”ר הוא משום פריצות דגברי.

וזה לשון הריטב”א בכתובות פרק שביעי: “ועוד דכיוון דאמרה תורה לפרוע האשה כדי לנוולה מכלל דפריעת הראש פריצות הוא לאשה” עכ”ל.

וכן כתב תרומת הדשן סימן י’ וז”ל: “יש לומר דודאי איסור גילוי הראש דתם (של נשים נשואות ברה”ר) איננו אלא משום פריצות דגברי. והיכא דלא שכיחא רבים כגון בחצר אין קפידה” עכ”ל.

והרמב”ם בפירושו על המשנה בכתובות עב.’ כתב וז”ל: “ואמרו וראשה פרוע… וכל כיוצא בזה מן הפריצות ומיעוט הצניעות” עכ”ל.

ובתוספות ריד על הגמרא בשבת דף נז’ כתוב: “שאין דרכה של אשה לגלות שערה משום פריצות” עכ”ל.

וכן כתב המאירי (בכתובות פרק ז’) וז”ל: “וכלם ענינים של צניעות ומתורת שהם דברים של פריצות ויוצאים מהם דרכים ושבילים לזנות, ופירש בהם יוצאה בשוק וראשה פרוע“. עכ”ל.

והלבוש בהלכות אישות כתב וז”ל: “לא תלכנה בנות ישראל פרועות ראש בשוק אחת פנויה (אלמנה או גרושה) ואחת אשת איש שזהו פריצות לאשה וגם יש בזה סוד עפ”י הקבלה” עכ”ל.

והישועות יעקב באו”ח סי’ עה’ סקג’ כתב וז”ל: “ולגוף הדין כיוון דהך דיוצאה וראשה פרוע מטעם פריצות קאתינן עליהן וכו”.

וראה גם במ”ב בסימן עה’ ס”ק י’ שכתב וז”ל: “ודע עוד דאפילו אם דרך אשה זו וחברותיה באותו מקום לילך בגלוי הראש בשוק כדרך הפרוצות אסור וכמו לענין גלוי שוקה דאסור בכל גווני.” עכ”ל.

יש לציין שאפילו כאשר הולכת בשערות מכוסות באופן שאין בו איסור תורה רק שאינה מכסה את שערותיה בכיסוי הראוי, אפילו הכי מפני חומרת הענין יכול בעלה לגרשה בלא כתובה גם כן משום פריצות, שעוברת על דת יהודית שזהו מנהג הצניעות שנהגו בו בנות ישראל כמו שכתב הרא”ש בכתובות עב.’ וז”ל: “ואיזוהי דת יהודית יוצאה וראשה פרוע… ודת יהודית משום חציפותא ומשום חשד זנות הוא דמפסידה” עכ”ל. והש”ג כתובות לב:’ בדפי הרי”ף כתב וז”ל: “ואפילו היתה קלתה על ראשה הואיל ולא היתה מכוסה בצעיף הרי זה מדרכי הפריצות ותצא בלא כתובה.” עכ”ל. (ראה במשנה בכתובות עב. וברא”ש שם, שבכל שאר האיסורים היא יוצאת בלי כתובה רק כאשר היא מכשילה את בעלה באיסורי תורה, אבל מה שהיא בעצמה עוברת אפילו על דאוריתא זו אינה סיבה מספקת לגרשה ללא כתובה. ואילו בענין זה של הצניעות שהוא היסוד של בית ישראל וקדושתו, מפני חשיבותו היתרה, יכול לגרשה בלי כתובה אפילו שעברה על מנהג בלבד, ואפילו שלא הכשילה את בעלה, אלא שרק היא עצמה לבדה נהגה בחוסר צניעות. (ראה עוד ברמב”ם הלכות אישות פכ”ד ס”ק י’-יג’, ובטור שו”ע אבן העזר סימן קט”ו וסימן כ”א)).

לבישת פאה נכרית ברה”ר

כאמור לעיל, איסור זה של פריעת הראש ברה”ר לא נכתב בתורה בצורה מפורשת, אלא הוא נלמד בעקיפין מפרשת סוטה כדי ללמדנו שגילוי השער הוא רק האמצעי שמביא לעצם האיסור שהוא הפריצות דגברי, כשאשה נשואה מתנאת בשער לפני אדם זר. ולכן היכן שלא מצויים גברים זרים, דלא שייך בזה פריצות דגברי מותר, כמו שכתוב במפורש בתרומת הדשן סימן י’ בזה הלשון: “יש לומר דודאי איסור גילוי הראש דהתם (של נשים נשואות ברה”ר) איננו אלא משום פריצות דגברי. והיכא דלא שכיחא רבים כגון בחצר אין קפידה” עכ”ל.  (חז”ל לא חששו להקל במקרה זה שמגלה את שערה בחצר, אף על פי שמדובר באיסור דאוריתא, כיון שהתורה לא אסרה את גילוי השער מצד עצמו, אלא דוקא את הפריצות שמתנאה בשערה לפני אחרים , ולכן “היכא דלא שכיחא רבים כגון בחצר אין קפידה”.)

כל שכן בנידון זה של לבישת הפאה הנכרית ברה”ר, מכיוון “דעיקר האיסור הוא משום פריצות שהיא מתנאית לבני אדם מה לי שער עצמה או שער נכרית שעשויות באופן שנראין כשער עצמן תורה אחת להן ואסור מהתורה.” (שו”ת חסד לאברהם מהד”ת אהע”ז סימן פז’).

במשנה ובגמרא בנזיר דף כח’ מבואר שהבעל יכול להפר את נזירותה של אשתו מפני “שהוא יכול לומר אי אפשי באשה מנוולת” כלומר “שאינה שותה יין”. אבל אינו יכול להפר את נזירותה של אשתו על מנת למנוע ממנה שלא תגלח את כל ראשה בסוף נזירותה, אפילו אם יטען “אי אפשר באשה מגלחת”, וזאת מכיוון שלתנא קמא “אפשר בפאה נכרית”.

העולה מדברי הגמרא, שאין כל הבדל בין הפאה נכרית לשער הטבעי לענין יופיה של האשה. כלומר למרות שהבעל יכול להפר כל נדר בנוגע ליופיה של אשתו, ואפילו אם מדובר רק בחסרון קטן ביותר ביופיה בעיני בעלה, כמו שכתב ברמב”ם הלכות נדרים פרק יב’ וז”ל: “בדברים שבינו לבינה כגון שנשבעה או נדרה שלא תכחול (את עיניה) או שלא תתקשט.. או שלא תלבש רקמה” עכ”ל. אפילו הכי לענין שצריכה האשה לגלח את כל ראשה בסוף נזירותה אין הבעל יכול להפר את נזירותה כיוון שאפשר לה בפאה נכרית.

רואים שאפילו לבעל המתבונן באשתו מקרוב אין כל חסרון ביופיה של אשתו המגולחת, כי “אפשר בפאה נכרית”. ולכן הפאה הנכרית היא תחליף מושלם של השער לענין יופיה של האשה ויופי זה של השער כאמור (כמו שראינו בכל הראשונים המוזכרים בפרק ב’) הרי ציותה התורה לכסותו ברה”ר מפני שהוא גורם לפריצות. (ראה גם בתורת שבת או”ח סי’ שג’ ס”ק י’).

כדי להמחיש את הענין נראה שאם אשה תלך ח”ו בבגד שנראה בדיוק כמו גוף האשה (בצורה ובצבע הגוף) ודאי שאין לך פריצות גדולה מזו, מאחר שבנידון זה של הפריצות הכלל הוא שהעין רואה והלב חומד וכו’ (רש”י במדבר ט”ו לט’).   כל שכן לגבי השער, שהרי “שער לאו בר מיתה הוא שאין עשוי להשתנות” (רש”י ערכין ז: ד”ה אלא אמר רב נחמן). וכיוון שהתורה לא אסרה את גילוי השער מצד עצמו שהרי מותרת ללכת פרועת ראש בחצר הבית, אלא דווקא הפריצות שיש במראה הזה של השער היא האסורה, אם כן מה לי שער עצמה או שער נכרית שנראה כמו שערה, תורה אחת להן ואסורות מהתורה. (לקמן שו”ת חסד לאברהם.)

וכיוון שהתורה לא חילקה בין סוגי השער וגם בגילוי שער לא יפה יש פריצות ואסורה מן התורה, לכן גם לא יהיה הבדל בין הפאות השונות שנראות כמו שער. בימינו רוב הפאות הנכריות נראות כמו השער הטבעי במיטבו ובתכלית יופיו.

וכך נפסק בשו”ת חסד לאברהם מהד”ת אהע”ז סימן פז’: “אבל לפענ”ד שיש בזה איסור דאורייתא לפי מה שפירש רש”י אזהרה לבנות ישראל שלא תצא בפריעת הראש מדעבדינן לה הכי לנוולה מידה כנגד מידה כמו שעשתה להתנאות על בועלה מכלל דאסור, מכיוון דעיקר האיסור משום פריצות שהיא מתנאית לבני אדם מה לי שער עצמה או שער נכרית שעשויות באופן שנראין כשער עצמן תורה אחת להן ואסור מהתורה” עכ”ל.

וכן כתוב בשאלת יעב”ץ חלק שני תשובה ח’ בזה הלשון: “מה שאין כן פאה נכרית שבמקום שערה עומדת הריהי כשער ממש כדמוכח בגמרא בכתובות בהדיא” עכ”ל.

וזוהי כמובן גם דעתו של הרה”ק רבי יששכר דב מבעל”ז זי”ע בדבריו שהודפסו בקונטרס דיבורים קדושים וז”ל: “והנה כל מי שלומד בשו”ע ביראת שמים רואה היטב שאין חילוק בין שערות עצמן לפאה נכרית שנקרא שייטעל” עכ”ל.

וכן כתב הגאון רבי יצחק אייזיק מספינקא בשו”ת חקל יצחק סי’ פא: על הפאות הסינטטיות וז”ל: “ע”ד הנשים אשר מקרוב נהגו את עצמן לישא על ראשן “זשיאאן” והוא נעשה ממין הנראה כשערות וכו’, דיש מקום לומר דהוא איסור מדאורייתא דהא הוא דמי ממש לשער שלה וכל הרואה אותן ידמה בעיניו כאילו הן שערותי’, ע”כ יש בי’ איסור מדאורייתא משום פריצות כמו בראש פרוע לגמרי” עכ”ל.

וכן הוא בתשובות מנחת אלעזר ח”ה וז”ל: “והעיקר כהשיטות דפאה נכרית אסורה מן התורה” עכ”ל.

וכן כתב גם הסבא קדישא אליפנדרי חלק ב’ סימן א’ וז”ל: “דבאמת איסור הפאה כמו שער שלה” עכ”ל.

וכן מובא גם בשו”ת תשורת ש”י סי’ תקע’ וז”ל: “ואם כן בפאה נכרית כיוון שאינו ניכר אם הולכים פרועות ראש פריצותא מיהו הוי … ואם כן היינו ממש יש בהאר שייטל אף דאינן מן השערות דמ”מ נראות כשערות ממש ואין ניכר שאינה הולכת פרועת ראש”  עכ”ל.

בנוסף יש עוד יותר משישים פוסקים גדולי העם מהדורות הקודמים, שהם המה מעתיקי השמועה ועמודי ההוראה שעליהם נשען כל בית ישראל, שדנו בשאלה הזאת, וכמובן שכולם אסרו את לבישת הפאה הנכרית ברה”ר. (מקצתן הובאו לקמן בפרק יג’.) לגבי המתירים ראה פרקים ו’,ט’,י’,יב’.

פאה נכרית בש”ס ובראשונים

המעין בש”ס ובכל הראשונים שמסבירים מה היא הפאה, יראה שהפאה שימשה כתחליף לשערן של אותן הנשים שהיה להן מום בשער, כגון שהיו קרחות או  ששערן היה לבן או מועט וכדומה, ולא מוזכר בשום מקום בש”ס או בראשונים שהפ”נ יכולה לשמש או ששמשה ככיסוי הראש של נשים נשואות ברה”ר.

הפ”נ מוזכרת בארבעה מקומות שונים בש”ס:

בשבת דף סד:’ מבואר שלא כשאר התכשיטים שאסור לצאת בהם בשבת אפילו לחצר הבית, התירו חז”ל שתצא האשה לחצר הבית בפאה נכרית “כדי שלא תתגנה על בעלה”. (ראה עוד בפרק ח’).

בנזיר דף כח.‘ משמשת הפ”נ תחליף מושלם לשער של הנזירה הקרחת כדי שתהיה יפה בעיני בעלה.

בערכין דף ז‘ מבואר שהפאה הנכרית שעל ראשה של אישה שנהרגה “גופה הוא ומיתסר” בהנאה. (להבדיל מלבושה מתכשיטיה ויתר רכושה שמותרים בהנאה, ראה גם בש”ע יורה דעה סימן שמט’ סעיף ב’.)

ובסנהדרין דף קיב.‘ מבואר שלפאות הנכריות של הצדקניות בעיר הנידחת יש אותו הדין כמו לשערות ראשן, ולכן להבדיל מממונן שדינו להישרף עם העיר הנידחת, אין שורפים את הפ”נ שעל ראשן של הנשים הצדקניות מפני שלבושן וכל שכן גופן אין דינם להישרף.

הפאה הנכרית מוזכרת גם בדברי הראשונים שמסבירים מה היא הפ”נ ואת האופן שהשתמשו בה.

רש”י בערכין ז:’ ביאר וז”ל: “בפאה נכרית… דרגילות היו נשים ששערן מועט לקשור שער נשים נכריות לשערן והוא פאה נכרית” עכ”ל.

הרמב”ם בזמנים הלכות שבת פרק יט’ כתב וז”ל: ” בפ”נ של שער שמנחת על ראשה כדי שתיראה בעלת שער הרבה” עכ”ל.

הערוך כתב וז”ל: “אשה שאין לה רוב שער לוקחת שער מנשים אחרות ומשימה על ראשה שנראה כמו שהוא שער” עכ”ל.

התוספות ריד שבת סד:’ ביאר בזה הלשון: “בכבול ובפאה לחצר. פירוש פאה קליעות של שער שאשה שאין שערה מרובה מביאה קליעות שער של חבירתה וקושרת בראשה על שערה כדי שתיראה בעלת שער” עכ”ל.

הרשב”א בחידושיו על מסכת שבת בפרק שישי דף סה.’ כתב וז”ל: “וכן הטעם בכפה של צמר שאין אשה מקשטת עצמה באותה כיפה אלא אשה שהיא קרחת מפאת ראשה והיינו דתני לה בהדי פאה נכרית” עכ”ל.

הריטב”א בחידושיו על מסכת שבת בפרק שישי דף סה.’ כתב וז”ל: “כפה של צמר נמי אין דרך לישא אותה אלא אותה שהיא קרחת מפאת פניה ומידי דמגניא ביה הוא וזה ששנה אותה בהדי פאה נכרית לפי שכולן מטעם אחד” עכ”ל.

חידושי הר”ן בשבת סד:’ ביאר בזה הלשון: “וכן פאה נכרית היא כעין כיפה שעשוי משער חברתה לפי שיש לה שער מועט א”נ דיש לה שער לבן ושער חברתה שחור” עכ”ל.

בחידושי המאירי שבת פרק ו’ כתוב: “וענין פאה נכרית היא קליעת שער עשויה משער חברתה אם מפני ששער שלה מועט אם מפני שהוא לבן” עכ”ל.

רבינו ירוחם ביאר וז”ל: “פאה נכרית קליעה של שער תלושה שמערבת עם שערותיה שתתראה בעלת שער.” עכ”ל.

הברטנורה על המשנה בשבת סד: כתב: “פאה נכרית אשה שאין לה רוב שער לוקחת שער נשים אחרות ומשימה בראשה ונראה כאלו היא שערה” עכ”ל.

וכן בשנות אליהו להגאון מוילנא על המשנה בשבת סד:’ כתוב בזה הלשון: “ובפאה נכרית. פירוש שאין לה שער נוטלת שער ומכנסת תחת הצעיף כדי שתתראה בעלת שער” עכ”ל.

העולה מדברי הגמרא והראשונים שהפ”נ שימשה כתחליף מושלם לשערן של הנשים לענין יופין בעיני בעליהן, ושיש לפאות שעל הראש אותו הדין כמו לשער אפילו לענין איסורי הנאה. ורק אותו מיעוט של נשים שהיה להן מום בשער כגון שהיו קרחות או ששערן היה לבן או שהיה מועט התקשטו בפאות נכריות כדי שלא יהיו לגנאי על לבעליהן, וכך יכלו להדמות לכל הנשים שהתקשטו לבעליהן בשערן הטבעי והיפה בבית ובחצר. (על פי הגמרא בכתובות עב:’ פסקו רוב הראשונים הלכה למעשה, שמותר לאשה נשואה ללכת בבית ובחצר הבית ללא כל כסוי לשערות ראשן, וכך נהגו למעשה רוב הנשים בזמן הגמרא. ולהבדיל בדורות האחרונים, קבלו על עצמם כל נשות עם ישראל קדושים את חומרת הזוהר הקדוש, שלא יראה שום שערה של האשה אפילו בביתה. ראה באור הלכה ‘מחוץ לצמתן’ שבסימן עה’ במ”ב.)

מדברי כל הראשונים הנ”ל נמצאנו עוד למדים שכל אותן הנשים שלא סבלו מפגם בשער לא השתמשו בפאות, ולכן כשיצאו לרה”ר כסו את שערן במטפחת וכדומה. ואותן הנשים המועטות שכן סבלו מפגם בשער רצו גם הן כמובן להראות כמו כל הנשים האחרות ולכן לא הלכו ברה”ר בפאות מגולות כדי לא להכריז בכך על מומן, כמו שאשה שיש לה רגל תותבת תשתדל בכל כוחה להסתיר זאת ולהראות כמו כל הנשים הבריאות. (שו”ת באר שבע, שנות אליהו, ישועות יעקב, שו”ת סבא קדישא.)

יש להדגיש שלא נזכר בשום מקום בגמרא או בכל הראשונים שהלכו בפ”נ גלויה ברה”ר, או שהפ”נ יכולה לשמש ככיסוי הראש לנשים נשואות ברה”ר. וזה דבר פלא שאם היה מותר ללכת ברה”ר בפ”נ גלויה, או שהיה מנהג כזה ללכת בפ”נ גלויה ברה”ר, אז מדוע אף אחד מהראשונים שהסבירו מה היא פ”נ ותארו את השימוש בפאה, לא כתב שהפ”נ יכולה לשמש גם לצורך מצוות כיסוי הראש ברה”ר, כמו שרואים היום שאצל רוב הנשים החרדיות משמשת הפ”נ כתחליף למטפחת ברה”ר, העיקר חסר מן הספר.

טיכל ר”ת טוב יצר כבוד לשמו פאה בגימטריא מום

איסור פריעת ראש ושער באשה ערוה

בגלל ריבוי הטועים יש נושא שזקוק להבהרה והוא: ‘ששער באשה ערוה’ ואיסור ‘פריעת ראש’ הם שני דינים שונים ונפרדים זה מזה.

ראה בתחילת פרק ב’ בספר גדר עולם לבעל המ”ב שכתב וז”ל: “דע עוד דמלבד איסור פרוע ראש יש עוד ענין אחר שמחמת זה צריכה להיות שערה מכוסה אפילו בביתה באיזה כיסוי או בפאה נכרית דאל”ה אסור אפילו לבעלה לומר שום דבר שבקדושה נגדה דהשער הוא בכלל ערוה כמו שאמרו חז”ל (בברכות כד’)  שער באשה ערוה שנאמר שערך כעדר העיזים וכו’ “.

כאמור בפרקים א’-ב’ האיסור של פריעת הראש חל רק על האשה כדי שלא תלך בפריצות. ואילו האיסור של שער באשה ערוה חל בעיקר על האיש שאסור בד”ת כנגד שער האשה משום הרהור. (לרוב הראשונים, ש”ע או”ח סימן עה’), או שאסור בהסתכלות על מנת להנות. (לרמב”ם וסיעתו, ראה ברמב”ם איסורי ביאה פרק כא’).

איסור פריעת הראש נלמד כאמור בגמרא בכתובות עב.’ ממה שצותה התורה לפרוע את ראש האשה הסוטה וזה לשון הגמרא: “ראשה פרוע דאורייתא דכתיב ופרע את ראש האשה” עכ”ל. ומרא דשמעתתא דאיסור פרועת הראש הוא תנא דבי רבי ישמעאל. ואילו שער באשה ערוה נלמד מהגמרא בברכות דף כד’ וזה לשון הגמרא: “אמר רב ששת שער באשה ערוה שנאמר שערך כעדר העיזים” עכ”ל. וכאמור מרא דשמעתתא דדין שער באשה ערוה הוא רב ששת.

איסור פריעת הראש ברה”ר לדעת כל הפוסקים (כפי שראינו בפרק א’) הוא איסור דאורייתא. ואילו שער באשה ערוה לדעת כל הפוסקים (ראה גם מ”ב סימן עה’ ס”ק ה’ ונשמת אדם כלל ד’) הוא איסור דרבנן.

בתוך הבית אין איסור פריעת ראש ואלו ברה”ר האיסור הוא מדאורייתא,ואילו לגבי שער באשה ערוה אין שום חילוק בין הבית לרה”ר, דגם בבית אסור בדברי תורה כנגד שער בדיוק כמו ברה”ר.

אזהרת התורה שלא יצאו בפרוע ראש היא לכולי עלמא דווקא רק לבנות ישראל. (כתובות עב’). ואילו לגבי שער באשה ערוה, צריך עיון אם יש איסור בדברי תורה כנגד שער של נכריות. (מ”ב סי’ עה’ ס”ק יב’).

לענין ערוה ראה בבית יוסף סי’ ע”ה וז”ל: כל מקום שהדרך לכסותו הוה ערוה”  עכ”ל. כלומר מה שהשער נקרא ערוה הוא תוצאה של המציאות שנוהגים לכסות את השער או של החיוב לכסותו מצד הדין אפילו כאשר הנשים הולכות פרועות ראש נגד ההלכה. (מ”ב סימן עה’ ס”ק י’).

המציאות שנוהגים לכסות את השער היא תוצאה של: או החיוב מצד ההלכה לכסותו בגלל האיסור של פריעת הראש. או של מנהג להחמיר כגון שער היוצא מחוץ לצמתן כמו שכתוב במ”ב סימן ע”ה ס”ק י’ וז”ל: “או כגון שער היוצא מחוץ לצמתן שזה תלוי בנהג המקומות שאם מנהג בנות ישראל בזה המקום ליזהר שלא לצאת אפילו מעט מן המעט חוץ לקישוריה ממילא בכלל ערוה היא.” עכ”ל. או כל סיבה אחרת כגון נשים נכריות שדרכן לכסות למרות שאינן מחויבות בכך. (מ”ב שם ס”ק יב’).

ראה בחיי אדם כלל ד’ סעיפים א’- ב’ שהאיסור בדברי תורה כנגד ערוה בכלל נלמד מהפסוק “ולא יראה בך ערות דבר”. ושכל גופה של האשה מה שדרכו להיות מכוסה נקרא ערוה. רב ששת חידש לנו שחז”ל נתנו גם לשער חשיבות של גוף להחשיבו כערוה. ולכן דעת רוב הראשונים אסור מדרבנן בדברי תורה גם כנגד השער.

ואלו לדעת הרמב”ם וסיעתו השער והקול לא נחשבים כגוף ממש לענין שאסור בדברי תורה כנגדם. (הלכות ק”ש פרק ג’ ראה שם בכסף משנה וכן ראה בבית יוסף סימן עה’.) את חידושו של רב ששת שגם “שער באשה ערוה” למדו הרמב”ם וסיעתו (בהלכות אסורי ביאה פרק כא’.) לענין אחר והוא שחז”ל נתנו גם לשער חשיבות של גוף לאסור אותו בהסתכלות על מנת להנות כמו שאצבע קטנה אסורה בלאו דלא תתורו אחרי עינכם וכו’ (מ”ב סי’ עה’ ס”ק ז’).

יש עוד נפקא מינא לזה שהשער נחשב ערוה, לענין זה שאין חשש שאשה תגלה ברה”ר אפילו מעט מהשער היוצא מחוץ לקישורי השבכה אפילו כשאין בו איסור של פריעת ראש רק שהיא נהגה להחמיר לכסותו. (שבת ס.’ רש”י ד”ה טהורה.)

למסקנה, לדעת כל הראשונים צריכים להתקיים שני תנאים כדי להחשיב מקום כערוה לאסור בדברי תורה כנגדו: האחד שיהיה מקום מכוסה. השני שיהיה גוף.

מדאורייתא אין השער נחשב לגוף, ולכן לכולי עלמא מותר מן התורה בדברי תורה כנגד שער. (למרות שלכולי עלמא אסורה מדאורייתא בפריעת ראש ברה”ר). לדעת רוב הראשונים, נתנו חז”ל גם לשער חשיבות כמו הגוף ולכן אסור מדרבנן בדברי תורה כנגדו. ואלו לרמב”ם וסיעתו גם מדרבנן לא נחשב השער כמו הגוף לענין זה ולכן פסקו שמותר בדברי תורה כנגד שער. (אף על פי שאסור מדאורייתא בפריעת ראש).

הש”ג והרמ”א מודים לרמב”ם (שכאמור סובר שמותר בדברי תורה אפילו כנגד השער עצמו) שפאה נכרית אכן איננה כמו הגוף לענין זה, ולכן מותר בדברי תורה כנגדה. ראה ש”ג שבת דף כט’ בדפי הרי”ף וז”ל: “דשער באשה ערוה דקאמר לא הוי אלא בשער הדבוק לבשרה ממש וגם נראה בשרה עם השער.” עכ”ל.

מכיוון דערוה ופריעת הראש הם דינים נפרדים לגמרי לכן שייך שיהיה האחד בלי השני כגון: האשה המגלה שערה בבית אין בה משום פריעת ראש. ואפילו הכי (לפי רוב הפוסקים) אסור לבעלה לקרוא קריאת שמע כנגד שערה אפילו בביתם. (ראה מ”ב סימן עה’ ס”ק י’). וכן נכריות צ”ע אם מותר לקרוא כנגד שערן למרות שאינן חייבות לכסותן. (מ”ב שם ס”ק יב’). ומאידך גיסא שייך דין פריעת ראש בלי דין ערוה כגון: שמדאורייתא מותר בדברי תורה כנגד אותו השער של אשה נשואה שאם תגלה אותו ברה”ר תעבור על איסור דאורייתא.

ועוד לדעת הרמב”ם וסיעתו (בהלכות ק”ש פרק ג’, ראה שם בכסף משנה וכן בבית יוסף סימן עה’.) מותר לכתחילה להגיד דברי תורה כנגד שער של כל אשה נשואה, ואין בכך כל סתירה לזה שגם הם סוברים כמו כל הראשונים, שיש איסור דאורייתא משום פריצות דגברי שאשה נשואה תפרע את ראשה ברה”ר. (ראה ברמב”ם פרק כד’ הלכות אישות ובפרוש המשניות להרמב”ם כתובות פרק ז’ משנה ו’).

בדומה לשער מותר להגיד דברי תורה כנגד אשה הלובשת בגדים אדומים, או שטווה ורד כנגד פניה, אף על פי שאסור לה לצאת כך לרה”ר משום פריצות.

השתלשלות הענינים

מעת נתינת התורה הקדושה במעמד הר סיני, עד לדורו של בעל השלטי גבורים שהיה בן דורו של הרמ”א, היה דבר פשוט וברור בלי שום צד של שאלה או ספק, שאסור לאשה נשואה לצאת לרה”ר בפאה נכרית מגולה, כמו שכתוב בשו”ת סבא קדישא או”ח חלק א’ בהשגותיו על השלטי גבורים וז”ל: “ואתמהה איך חשב (הש”ג) לדחות בכך כדי להוציא עי”ז דין מחודש כזה (להתיר את הפאה הנכרית ברה”ר) שלא נמצא בשום פוסק קדמון להתיר.” עכ”ל.

רק בדורות שלאחר דורו של בעל השלטי גבורים נולד צד לחשוב שהש”ג (בשנת שי”ד, לפני כארבע מאות וחמישים שנה) התיר את הפאה ברה”ר משום שדברי הש”ג (על הגמרא בכתובות דף עב’ בדף לב’ מדפי הרי”ף.) לא הגיעו לידי המהר”י קצינעלנבויגען הבאר שבע ואחרונים נוספים, כתוצאה מכך הם נאלצו ללמוד שהש”ג (על הגמרא בשבת דף סד:) התיר את הפאה הנכרית ברה”ר, ולכן הם בעצמם יצאו נגדו בחריפות רבה ביותר. (ראה על כך ביתר הרחבה בפרקים ט’-י’.)

הקושיות העצומות והלשונות החריפים במיוחד שנערמו נגד הש”ג על ידי הבאר שבע (בשנת שע”ד) וסיעתו ונותרו ללא מענה, גרמו למבוכה רבה בין אותם האחרונים שלא ידעו שהש”ג מחמיר יותר מהבאר שבע, ושלגביו אין חילוק בין שער לפאה נכרית לענין איסור פריעת הראש ברה”ר ושניהם אסורים מהתורה, וכל מה שהתיר את הפ”נ היה רק בחצר הבית. )ראה על כך עוד בפרקים  ט’-י’.)

בעקבות הפירצה הנוראה (שהיתה לפני כמאה וחמישים שנה) כשרוב הנשים בליטא הלכו פרועות ראש לגמרי (ערוך השולחן או”ח סימן עה’ מובא לקמן בהמשך הפרק), היו מעט מהאחרונים (שכאמור לא ידעו שכל ההיתר של הש”ג וסיעתו קאי על החצר בלבד) שפסקו שהענין שרוי במחלוקת, שהרי אחרי ככלות הכל הש”ג אמת ותורתו אמת ויש על מי לסמוך, ואם ילכו באותן פאות מכוערות של אז, באותן פאות שלא היו דומות לשער והיו נראות כגוף זר על הראש, זה יהיה הרבה פחות גרוע מהמציאות הנוראה דאז שכמעט כל הנשים הנשואות הלכו פרועות ראש לגמרי.

בעבר בכל הדורות ובכל קהלות האשכנזים היה פשוט לאסור ברה”ר אפילו רק סרט משי בצבע הדומה לשער, (ואילו פאה הס מלהזכיר) כמובא בדברי מהר”י מינץ קציניעליבויגען (שהיה בן דורם של בעל הש”ג והרמ”א) בדרשות בדרוש הראשון וז”ל: ואבותינו ואבות אבותינו הקדושים בכל קהלות אשכנזים מחו בדורותיהם שלא ישאו על ראשם אפילו הבינדי ממשי שהגוון שלו דומה לשער.” עכ”ל.

וכן מובא בשו”ת מהר”ץ חיות (נולד בשנת תקס”ו לפני כמאתיים שנה) סימן נ”ג וז”ל: “כבר נהגו במדינתנו להיות נזהרים בפינה זו (בפאה נכרית ברה”ר), ובימי ילדותי לא שמעתי שינהגו קולא בזה (בפאה נכרית) בכל תפוצות ישראל במדינת פולין, רק חדשים לבקרים באו אשר הרבה פרצו הגדרות וכו’ ” עכ”ל.

רבי חיים מצאנז (חי בשנים תקנג’-תרלו’) מביא את המקור ל”מנהג” זה שנשים נשואות הולכות בפ”נ גלויה ברה”ר בשו”ת דברי חיים יו”ד ל’ וז”ל: “ואך באמת אין אנו צריכים לזה, כי ידעתי בבירור כי בהיותי אצל מו”ח ז”ל במעהררין שגם שם לא הלכו במלבושי פריצות כזה ח”ו וכפי ששמעתי אז לא נמצאת בכל מדינת אשכנז שום אשה חשובה לילך בשערות ופאה נכרית רק איזה מנקלי העם פחותי הערך והיו לקלס. ורק בעוה”ר מקרוב נשתרבב המנהג הזה מן האפיקורסים ח”ו לא על זה נאמר שהותר גם לנשי מדינתנו לנהוג כן והאיסור במקומו, והעובר לוקה מהתורה ולכן מדתה”ק אסור לילך אפילו בדבר אחד פריצות כדרך העמים.” עכ”ל.

גם בעל הלחמי תודה (בנו של בעל ההפלאה, בדף יט:’) זעק לפני כמאתיים שנה )בשנת תקע”ו בעיר פראנקפורט( על “המנהג” הרע החדש הזה שנשתרבב אצל מקצת נשים הלובשות פאה נכרית ברה”ר וז”ל: “וכן נוכחתי כמה פעמים על המנהג הרע שנשתרבב בעוה”ר אצל מקצת הנשים שנושאים פאה נכרית וכו’… הלא המה מכשילין אנשים ומחטיאים רבים בהרהורי עבירה שקשין מעבירה” עכ”ל.

הגר”א פלאג’י (בספרו ברך את אברהם פרשת חקתי סוף דרוש ב’ שהודפס לראשונה בשנת תרי”ז לפני כמאה וחמישים שנה בסאלוניקי) כתב שבזמן שכבר פסתה המספחת הזאת בערי אדום, עדיין לא נמצא כזאת בשאר ערי ישראל. וזה לשונו: “והנה כל ראש לחולי לבא לידי הרהורים רעים היינו ענין פאה נכרית ותלי”ת בגבולינו לא נמצא ולא ימצא כזאת בישראל. ו’יתמרמר ה’אדם ו’יבכה ה’איש אשר נגע יראת אלהים בקרבו מראות ברע אשר על הארץ דפסתה המצפחת בערי אדום להיות יצאות הנשים בפאה נכרית כי הוא עוון פלילי ודבר זה גורם רעה לעשות להרבות זימה בעולם.” עכ”ל.

כאמור לעיל בשו”ת דברי חיים, התופעה החדשה הזאת שנשים נשואות הלכו בפ”נ מגולה ברה”ר, השתרבבה לפני כמאתיים עד מאתיים וחמישים שנה (תלוי במקום) על ידי האפיקורסים רק אצל נקלי העם שהיו לקלס.

אולם בעקבות גזרותיו של הצאר הרוסי לפני כמאה חמישים שנה (ראה בספר שנות חיים להגר”ש קלוגר (חי בשנים תקמ”ה-תרכ”ט) תשובה שטז’ שכתב וז”ל: “במדינת רוסיא דהגזירה הוי שם שילכו הנשים בשערות שלהן” עכ”ל) הלכו שם רוב הנשים פרועות ראש לגמרי עד שכמעט נשתכחה לגמרי תורת כסוי הראש.

החפץ חיים כתב את ספרו גדר עולם כנגד הפרצה הנוראה הזאת. ועל זה צווח גם ערוך השולחן (שנת תרמ”ד-תרס”ח) או”ח סימן עה’ ס”ק ז’ וז”ל: “בואו ונצווח על פירצת דורינו בעוה”ר שזה שנים רבות שנפרצו בנו”י בעוון זה והולכות בגילוי הראש, וכל מה שצעקו על זה הוא לא לעזר ולא להועיל, ועתה פשתה המספחת שהנשואות הולכות בשערותן כמו הבתולות אוי לנו שעלתה בימינו כךשעתה רובן הולכות כך.” עכ”ל

ורק אותן מיעוט קטן של נשים צדקניות שבחרו אז את הרע במיעוטו, הלכו אז בזמן הגזירות באותן הפאות שלא היו דומות לשער ונראו כגוף זר על ראשן, (ולכן זה לכולי עלמא פחות חמור מאשר ללכת פרועת ראש.) ואילו כל השאר, רוב הנשים הלכו אז פרועות ראש לגמרי, כמובא גם בספר דור דעה דף קלט’ בשם הגר”י ליס וז”ל: “אצלינו בליטא היתה פירצה נוראה שהלכו פרועות ראש ולא רצו לכסות אפילו בפאה, כי הפאות ההם לא היו כפאות של היום” עכ”ל.

בספר “הכל לאדון הכל” על הצדיק רבי יעקב יוסף הרמן זצ”ל בדף 149 מובא שגם לפני כשבעים שנה עדיין הלכו רוב הנשים באמריקה בגילוי הראש, ורק מעוט נשים הלכו אז בפאות וז”ל: “באותם הימים לא חבשו נשים צעירות פאה. לא זו בלבד, אלא שמעטות כיסו בכלל את ראשן לאחר הנישואין, פאות חבשו רק נשים מבוגרות יותר, והן נראו זהות כולן.” עכ”ל.

כאמור לעיל “הפאות ההם לא היו כפאות של היום” ועל כך העיד גם הגאון  הגדול רבי שמואל הלוי וואזנר שליט”א בזה הלשון: “הפאות המשכללות ביותר שהיו לפני שישים שנה (אפילו) בעיר המודרנית וינה אפשר היה להכיר ממרחק גדול מאד שאין זה שערה, כי לא היה להם את תכונות השער, אבל הפאות היום הם ממש כשערה.” עכ”ל.

בימינו כל הנשים הלובשות את הפאות היפות הדומות לשער משנות ונוטשות את המנהג שהתחדש במשפחתן בזמן הגזירות, שנאלצו אז “נעבעך” מאימת הגזירות לעזוב את המטפחות הכשרות, וללכת דווקא באותן פאות נכריות של אז שהיו נראות כגוף זר על הראש לא יפות ולא דומות לשער. ולכן בימינו אין שום אשה שתסכים ללכת בפאה כמו שהלכה אמא של הסבתא שלה.

היום בחסדי השם המרובים לאחר שהתבטלו הגזירות, אין שום תירוץ ללכת בפאה נכרית גלויה ברה”ר, ובמיוחד שהפאות הנכריות של ימינו (להבדיל מהפאות של אז) נראות ממש כמו השער בתכלית היופי ומיוצרות בכוונה על ידי יצרניהם הנכרים למשוך העיניים ולנקר הלבבות של הגברים בהרהורי עבירה. וכל שכן וכל שכן כאשר מדובר באיסור דאורייתא ובהחטאת הרבים. ועל כך זעק גם הגאון הגדול רבי שמואל הלוי וואזנר שליט”א באחת מדרשותיו: “אבל איזה זיוף הוא זה שמכסים השערות בפאה נכרית שעוד מגרה היצרים יותר מהשערות עצמן. איזה זיוף הוא זה. ומה נעשה במלבושים הנעשים כדי למשוך עין, והם ביודעים וגם בלא יודעים חוטאים ומחטיאים אחרים.” עכ”ל

חתיכת בשר שרק שנים מהאחרונים היו סוברים שהדבר שנוי במחלוקת אם מותר או אסור לאכלה (כשמתברר שהצד להתיר מקורו בטעות, ראה על כך בהרחבה בפרקים ו’,ט’,י’,יב’) וכנגדם ניצבים כל הפוסקים גדולי הדורות (מעל שישים פוסקים), שהיו כותבים במפורש למסקנה שהיא אסורה באכילה, היעלה על הדעת שמותר לאוכלה ???

כל שכן כשמדובר כאמור לעיל בדברי הרב הגאון רבי שמואל הלוי וואזנר שליט”א, בפאות של ימינו, אותן פאות שמגרות את היצרים ומחטיאות את הרבים עוד יותר מהשערות עצמן ביסוד שעליו עומד כל בית ישראל, עליהן לא היתה שום הווא אמינא לשום פוסק שבעולם להגיד שיש איזה שהוא צד להתיר. כפי שהתבטא הרב גדליה נדל זצ”ל (תלמידו החשוב של החזון איש) וז”ל: “לדעתי אפילו אילו בעבר לא היה אף פוסק אחד אוסר, כיום בפאות של זמנינו לא היה אף פוסק אחד מתיר (אמר זאת לפני יותר מארבעים שנה, למרות שהפאות דאז היו הרבה פחות גרועות מהפאות של היום), תשאלו כל ילדה ברחוב ותאמר לכם אם פאה מותרת או אסורה.” עכ”ל.

ועל כך יצא גם בשנת תשל”ה כרוז של גדולי הדור והאדמורי”ם בזה הלשון: “היות כי בעו”הר נפרץ באחרונה שנשים נשואות לובשות פאה נכרית המכשילות ממש כשער, מינים ממנים שונים, לא שערום אבותינו, עד שנראין כפרעות ראש ח”ו, הרינו רואים חובה לעצמנו, להודיע דעת תורתינו הקדושה, כי הדבר אסור מדינא, שאף במקומות שנהגו היתר בפאה נכרית, לא עלתה על הדעת פאות נכריות כאלו, ועברה גוררת עברה.” וזוהי גם דעתם הברורה של כל שאר גדולי הדור.

והעיקר, שכל כולו של “מנהג” חדש זה שהשתרבב בדורות האחרונים על ידי  האפיקורסים וכאמור התפשט בגלל הגזרות מתוך בחירת הרע במיעוטו, (הגם שאותן הפאות היו מכוערות לא דומות לשער ונראו כגוף זר), הוא מנהג של טעות. וכאמור בתחילת הפרק (וביתר הרחבה בפרקים ט’,י’,יב’) כל ההיתר של הש”ג וסיעתו קאי רק על חצר הבית, וברשות הרבים הם אוסרים את הפאה מדאוריתא. ועל כך כתב גם גאב”ד העדה החרדית הרב משה אריה פריינד זי”ע בזה הלשון: “שגם השלטי גבורים ודעימיה לא התירו (את הפאה) אלא בחצר, וגם נתגלה כתב יד מהפמ”ג שחזר בו, ומקומות שהקילו בזה, כידוע שבא מחמת הגזירות והגלויות שעברו עליהן, ובחרו את הרע במיעוטו.” עכ”ל.

והג”ר יצחק משה אבואלעפיא בשו”ת פני יצחק אהע”ז ח”ו סי’ ו’, כתב בהתיחסו לפאה הנכרית: “דכל מנהג שנהגו בחושבם דליכא איסור וסוברים הם דהוא היתר גמור הו”ל מנהג בטעות וצריך לבטלו מכל וכל כידועכתב הרא”ש ז”ל בתשו’ כלל נ”ה דמנהג שיש בו עבירה יש לשנות המנהג אפי’ הנהיגו גדולים את המנהג… וכ”כ הרדב”ז ז”ל בישנות סי’ ע”ג וצ”ד משום הרא”ה והריטב”א ז”ל דבמנהג להקל אין חוששים לו לעולם ואפי’ היה עפ”י גדולים שבעולם כל שנראה שיש בו צד אסור” עכ”ל.

הבן איש חי פרשת נצבים שנה ראשונה כתב וז”ל: “ובאמת, אם המנהג הוא יש לו התר על פי תורת ה’, הרי זה מנהג טוב ויש לקיימו, דנמצא דרך זה פתוח בידי שמים, אבל אם המנהג הוא הפך תורת ה’, ורק פתוח דרך בידי אדם שהתירו לעצמם דבר זה, הרי מנהג זה הוא אותיות גהנם” ואסור ללכת בדרך זה.” עכ”ל.

שייטל בגימטריא שטן

צניעות

בש”ע אבן העזר סימן כא’ סק’ א’ כתוב: “צריך אדם להתרחק מהנשים מאד מאד ואסור…להביט ביופיה, ואפילו להריח בבשמים שעליה אסור, ואסור להסתכל בבגדי צבעונים של אשה שהוא מכירה, אפילו אינם עליה שמא יבא להרהר בה…והמסתכל אפילו באצבע קטנה של אשה ונתכוין ליהנות ממנה כאלו נסתכל בבית התורף שלה. ואלו הדברים אסורים גם בחייבי לאוין.” עכ”ל. (ראה גם ברמב”ם הלכות איסורי ביאה פרק כא’ ס”ק ב’-ד’, וס”ק כא’)

וכן מובא במ”ב סימן עה’ ס”ק ז’ וז”ל: “אבל לענין איסור הסתכלות לכולא עלמא המסתכל באשה אפילו באצבע קטנה כיוון שמסתכל בה להנות עובר בה בלאו דלא תתורו אחרי עיניכם ואמרו שאפילו יש בידו תורה ומעשים טובים לא ינקה מדינה של גיהנם… וכתב הפרי מגדים דבמקומות שדרך להיות מכוסה כגון זרועותיה וכה”ג שאר מקומות הגוף אף ראיה בעלמא אסור.” עכ”ל.

ורבנו יונה בהסברו על משנה יא’ בפרק ג’ במסכת אבות סובר שזה איסור של יהרג ועל יעבור, וז”ל: “המסתכל או המדבר עם אשת איש (כדי להנות) שיהרג ועל יעבור, כההוא עובדה במסכתא סהנדרין (דף עה).” עכ”ל.

העולה מדברי התורה הנ”ל שהיופי של האשה שמור ומותר בהנאה אך ורק לבעלה, (שו”ע הלכות אישות כ”א ס”ק ד’, ורמב”ם הלכות איסורי ביאה פרק כא’ ס”ק ד’) והסיבה לכך כתובה במסכת יומא דף עד:’ “אמר ריש לקיש טוב מראה עיניים באשה מגופו של מעשה“. ואכן ביומא ט:’ מובא גילוי העריות שבגללו נחרב בית המקדש הראשון, שהיו בנות ציון הנשואות הולכות באופן לא צנוע שמבליט את יופיין ברה”ר. ולפי דברי ריש לקיש מובן היטב מדוע קוראת הגמרא לחוסר צניעות בשם החמור כל כך גילוי עריות, ומדוע נחרב הבית בגלל זה.

ולפיכך כתב רבינו יונה באגרת התשובה וז”ל: “וצריכה האשה שתהא צנועה ונזהרת מאוד שלא יסתכלו בה בני אדם חוץ מבעלה מפני שהמסתכלים בפניה או בידיה יורדים לגיהנם והיא ענושה על כל אחד ואחד מהם מפני שהחטיאה אותם ולא נהגה צניעות בעצמה ונכשלו בה” עכ”ל.

וכן מובא באורחות צדיקים בשער הגאוה: “וגם האשה המתקשטת לפני האנשים בזה היא מדלקת לבם ומכנסת הרהורים בלבם, ובזה ענשה גדול מאד שהיא נותנת מכשול לפני הרבים, הלא אסרו חכמים (ע”ז כ:) להסתכל בבגדי צבעונים של נשים השטוחים בכתל, אפילו כשאינה מלבשת בהן, כל שכן שיש ענש לאשה המתקשטת לפני אנשים המסתכלים בה.” עכ”ל.

ובמדרש תנחומא פרשת וישלח ה’ כתוב “…ולא תצא לרחוב שלא תכשל עצמה ולא תביא מכשול לבני אדם ונמצאו מסתכלין באשת איש.

רש”י על הגמרא במסכת מגילה דף יב.’ ד”ה איהו בקרי, מסביר מי הוא נואף ומי היא נואפת וז”ל: זה נואף וזו נואפת הוא אומר להראות יופיה וגם היא לכך נתכוונה שיהיו מסתכלים ביופיה.” ורש”י על מגילת רות פרק ג’ פסוק ו’ כתב וז”ל: “אלא אמרה (רות) אם ארד כשאני מקושטת הפוגע בי והרואה אותי יאמר שאני זונה ולפיכך ירדה בתחילה הגורן ואחר כך קשטה את עצמה.” (ראה גם מדרש תנחומא וישלח “ותצא דינה בת לאה”, ורמב”ם אישות פרק יג’ ס”ק יא’.)

גם במסכת ע”ז יח. מובא שבתו של חנניה בן תדריון נענשה בעונש חמור על שדקדקה לפסוע פסיעות נאות לפני גדולי רומי.

יש לציין שאע”פ שכאמור לעיל היא חיבת להצניע את יופיה ברה”ר וללכת באופן לא מושך כדי שלא יסתכלו ולא יהרהרו בה ח”ו, אפילו הכי לא חייבתה התורה לכסות את פניה כפות ידיה וכו’. אבל לעומת זאת היופי של המקומות המכוסים בגוף ובכללם השער, אסורים ברה”ר בעצם ובכל אופן. (מ”ב ס’ עה’ ס”ק ז’, ופמ”ג)

החיוב של האשה להצניע את יופיה מעיני הזרים הוא היסוד לכל מנהגי הצניעות של בנות ישראל הנקראים בשם דת יהודית, המובאים בשו”ע אבן העזר סימן קט”ו סק’ ד’ בזה הלשון: “איזו היא דת יהודית היא מנהג הצניעות שנהגו בנות ישראל. ואלו הם הדברים שאם עשתה אחת מהם עברה על דת יהודית: יוצאת  לשוק… וראשה פרוע ואין עליה רדיד ככל הנשים אע”פ ששערה מכוסה במטפחות או שהיתה טווה בשוק וורד וכיוצא בו כנגד פניה על פדחתה או לחיה כדרך שעושות העכו”ם הפרוצות או שטווה בשוק ומראה זרועותיה לבני אדם…וכו” (ראה גם ברמב”ם הלכות אישות פכ”ד ס”ק יב’.) וכאמור לעיל בסוף פרק ב’ העוברת על דת יהודית יוצאת בלא כתובה.

גם בדברי הח”ח מוסבר יסוד זה בספרו גדר עולם בתחילת פרק ד’ וז”ל: “ואל יטעה אותה היצר שתינצל מן הדין מפני שהיתה צריכה להתקשט עצמה לפני בעלה שלא תתגנה עליו, כי באמת זוהי טעות דזהו שייך רק בביתה לבד ולא בשוק.” עכ”ל. (יסוד זה מובא מספר פעמים נוספות שם בספרו גדר עולם.)

וכן הוא בפרי מגדים בספרו אם לבינה, בהתיחסו לפאה הנכרית וז”ל: “וודאי כל בנות ישראל כשרות ומקשטות לפני בעלה לא ח”ו בפני אחרים ובזכות נשים צדקניות תבוא הגאולה כימי קדם במהרה בימינו אמן.” עכ”ל.

ולכן גם אם היה איזה שהוא צד ללמד כף זכות על “מנהג” זה של הליכה בפאה נכרית גלויה ברה”ר, אזי ודאי שזה היה שייך אך ורק באותן הפאות כגון אלו שהיו אז בזמן הגזירות לפני כמאה וחמישים שנה, שהיה ניכר היטב שהן גוף זר, אינן דומות לשער ואינן מיפות את האשה, ולכן גם אינן מכשילות את הרבים, וגם זה רק במצב של חוסר ברירה בגלל הגזירות שהיו, מתוך בחירת הרע במיעוטו, כמו שכתב גם הראב”ד בנימין ראבינאוויטץ ז”ל (בהסכמתו לספר דת משה וישראל) וז”ל: “הנה מנהג חבישת פאה נכרית ברה”ר, חדרה ונתפשטה בתוך ישראל קדושים לפני כמאה וחמישים שנה, באשמת הצאר הרוסי שגזר על ישראל לשנות לבושם ולצאת בנות ישראל פרועות ראש…על כן במצב של לית ברירה בחרו את הרע במיעוטו. גם לאחר שבטלה הגזירה נשאר המנהג מאחר שהתרגלו לזה וכך נמשך הדבר בדורות שאחריהם עד שנשתכח מקור המשחת למנהג זה.” עכ”ל.

ולהבדיל מהפאות של אז, הפאות שבימנו מיוצרות בכוונה על ידי היצרנים הנכרים למשוך העיניים ולנקר הלבבות של הגברים, מיפות מאד את הנשים אף הרבה יותר מאשר שערותיהן הטבעיות, ולכן הן מושכות מאד גורמות לגירוי היצרים ומחטיאות את הרבים בהרהורי עבירה שקשין מעבירה. והן הן השורש פורה וראש לכל ההתדרדרות הנוראה בכל עניני הצניעות. כמו שאמר הגה”צ הרב דן סגל שליט”א אמר באחת מדרשותיו בבני ברק וז”ל: “באים אצלי הרבה, ואומרים לי, שיש להם נסיונות ומכשולים, מהפאות והלבוש של הנשים החרדיות, יותר מהחלוניות, לאן הגענו, איזה הפקרות.” עכ”ל.

ועל כך זעק גם הגאון הגדול רבי שמואל הלוי וואזנר שליט”א באחת מדרשותיו: “אבל איזה זיוף הוא זה שמכסים השערות בפאה נכרית שעוד מגרה היצרים יותר מהשערות עצמן. איזה זיוף הוא זה. ומה נעשה במלבושים הנעשים כדי למשוך עין, והם ביודעים וגם בלא יודעים חוטאים ומחטיאים אחרים.” עכ”ל

וכדי להבין את חומרת העוון שיש בו החטאת הרבים ראה רמב”ם הלכות תשובה פרק ג’ סעיף ו’ שכתב שם וז”ל: “ואלו הן שאין להן חלק לעולם הבא אלא נכרתים ואובדין ונידונים על גודל רשעם וחטאתם לעולם ולעולמי עולמים המינים…ומחטיאי הרבים” עכ”ל.

ובסוף סעיף י’ שם כתב הרמב”ם וז”ל: “ומחטיאי הרבים כיצד, אחד שהחטיא בדבר גדול כגון ירובעם וצדוק ובייתוס, ואחד שהחטיא בדבר קל ואפילו לבטל מצות עשה, ואחד האונס אחרים עד שיחטאו כמנשה שהיה הורג את ישראל עד שיעבדו עבודת כוכבים, או שהטעה  אחרים והדיחם.” עכ”ל.

ואכן בחסד לאלפים (על שו”ע או”ח סי’ ג’ ס”ד) מובא ש: “כמעט כל עונש האשה בעולם הבא וזכייתה בעולם הבא תלוי בצניעות.” עכ”ל.

השמרו לכם  פ”נ יפתה לבבכם

שאלה לחידודא

שאלה לחידודא על המשנה בשבת סד:’ וז”ל: “יוצאה אשה … בכבול ובפאה נכרית לחצר.” רש”י ראשון בשבת נז.’ כתב וז”ל: “במה אשה יוצאה. דהוי תכשיט ולא משוי ואיכא דהוי תכשיט וגזור בי רבנן דילמא שלפא ומחוויא לחברתה חשיבותו ודילמא אתי לאיתוי ד’ אמות:” עכ”ל.

והשאלה היא: מדוע אסור לצאת בשבת בפאה לרה”ר, הרי אין שום חשש שתשלוף את הפאה, שהרי איננה רוצה בשום פנים לגלות את שערה. ראה רש”י בשבת נז.’ וז”ל: “שפיר דמי. דכיוון דמגליא שערה לא שלפה ומחויא” עכ”ל.

יש עוד מקורות נוספים וראיות ברורות שאין שום חשש שתשלוף את הפאה אם כתוצאה מכך יתגלה אפילו מעט משערה. בשאלה זו מתקשים היום גם תלמידי חכמים ולא משום שיש בהם חסרון ח”ו, למרות שהתשובה פשוטה.

שלטי הגבורים

יש החושבים בטעות ששלטי הגבורים ובעקבותיו גם הרמ”א המגן אברהם, מתירים לצאת לרה”ר בפאה גלויה. אבל המעין היטב בדבריהם ראה את ההפך, שהם אוסרים את הפאות הנכריות ברה”ר מדאורייתא, וכל מה שהתירו לצאת בפאה הוא רק לחצר, ואי אפשר בשום פנים ואופן ללמוד אותם על רשות הרבים.

כלומר בניגוד לרוב הראשונים שפסקו כהבבלי, שמותר ללכת בחצר הבית בגילוי ראש וכל שכן שמותר שם בפ”נ, (למדו זאת מהגמרא בכתובות עב:’ ראה שם רש”י, תוספות, ר”ן ועוד.), פסק הש”ג כהירושלמי שההולכת פרועת ראש בחצר הבית עוברת על דת יהודית שזהו מנהג הצניעות שנהגו בו בנות ישראל. (ראה ש”ג כתובות לב:’ בדפי הרי”ף וז”ל: “ואפילו בחצר אסור לצאת בלא קלתה על ראשה וכן לשיטת תלמוד א”י” עכ”ל.)  ומכיוון שהוא סובר שברה”ר אין כל הבדל בין השער לפאה נכרית ושניהם אסורים מדאורייתא, היה צריך הש”ג (על הגמרא בשבת סד:) לטרוח ולהביא ראיה שבחצר הבית להבדיל מרה”ר כן יש חילוק בניהם, כלומר למרות שבחצר אסור ללכת בגילוי הראש, אבל בפאה נכרית כן יהיה מותר. ואם היה סובר שהפ”נ אסורה ברה”ר רק מדת יהודית, לא היה הש”ג צריך לטרוח כל כך, וזה היה פשוט לו שמותר ללכת בפ”נ בחצר הבית (ראה כאן בהמשך ציטוט מהשאלות יעבץ תשובה ט’), כמו שקלתה אסורה ברה”ר רק מדת יהודית (דינא דגמרא בכתובות עב:’) ומותרת בחצר (הש”ג הנ”ל).

המקור לחוסר ההבנה לחשוב שהש”ג (על הגמרא בשבת סד:, ששם טרח הש”ג להוכיח שמותר להתקשט בפאה) דיבר על רה”ר, בעוד שלמעשה דיבר אך ורק על החצר, נבע בגלל שלא ראו את הש”ג על הגמרא בכתובות עב: שכתב בזה הלשון:ואפילו בחצר אסור לצאת בלא קלתה על ראשה וכן לשיטת תלמוד א”י, ולא העלו בדעתם שהוא יחמיר עד כדי כך לאסור את גילוי השער בחצר נגד הבבלי ורוב הראשונים שמתירים ללכת בחצר ללא שום כסוי. (וכך היתה המציאות בזמן הגמרא שרוב הנשים הלכו פרועות ראש בחצר הבית כמו שרואים במפורש בגמרא בכתובות עב: “אם כן לא הנחת בת לאברהם אבינו שיושבת תחת בעלה”). ולכן הם היו בטוחים שגם הש”ג סובר כמו רוב הראשונים שמותר ללכת פרועת ראש בחצר, וכל שכן שיהיה מותר ללכת שם בפאה נכרית, ואין לזה צורך בשום ראיה. ורואים זאת להדיא בדברי שו”ת הבאר שבע שלא ראה את הש”ג הנ”ל (על הגמרא בכתובות עב) בו אוסר הש”ג לצאת בלי כיסוי ראש בחצר הבית.

וז”ל הבאר שבע: “ואם כן (שנרצה ללמוד שהש”ג על הגמרא בשבת סד, בו מוכיח הש”ג שמותר להתקשט בפ”נ, דיבר על חצר) בחינם טרח כל הטורח הזה (להוכיח שמותר לצאת בפ”נ לחצר) החכם הנזכר (הש”ג) דהא אפילו בשערות ראשה ממש מגולות מותר לה ללכת בחצר שאין הרבים בוקעים בו” עכ”ל.

ולכן כיון שהבאר שבע וסיעתו כן ראו את הוכחתו הארוכה וטרחתו המרובה של בעל הש”ג (על הגמרא בשבת סד:), שהתאמץ להוכיח שמותר להתקשט בפאה, על כורחם היו חיבים ללמוד שדיבר על רה”ר, שהרי בחצר הבית מותר ללכת מדינא דגמרא אפילו בגילוי הראש לגמרי, וכל שכן שמותר בפאה, ואין לזה צורך בשום הוכחה. וממילא יצאו נגדו בחריפות רבה בגלל שחשבו שבא להתיר את הפאה נכרית ברה”ר.

סיבה נוספת לאי הבנה אפילו לדעת היעב”ץ שאוסר את גילוי השער בחצר, נעוצה בעובדה שגם הוא לא ראה את הש”ג ולא העלה בדעתו שהש”ג יחמיר עד כדי כך גם לאסור את גילוי הראש בחצר ובנוסף גם לאסור את הפ”נ ברה”ר מדאוריתא, ובמיוחד לאור מה שהתפרסם והשתרש כבר בעולם שההיתר של הש”ג קאי על רה”ר. וכיון שהיעב”ץ למד אז שהפאה אסורה ברה”ר רק מדת יהודית, פשיטא שמותרת בחצר ואין כל צורך לטרוח ולהוכיח דבר מובן מאליו, דלא גרע מקלתה שמדינא דגמרא אסורה ברה”ר רק מדת יהודית ולכן מותרת בחצר.

וזה לשון היעב”ץ בשאלות יעב”ץ תשובה ט’: “אמר יעב”ץ לא נהירא לי היתר זה ולא ידענה מאי דעתיה, דאי בבית ובחצר ודאי שרי דלא גרע מקלתה, ולדעת התוס’ אפי’ בשערה שרי, דאל”כ לא הנחת בת לאברהם אבינו יושבת תחת בעלה וכ”ש פאה נכרית וכו'” עכ”ל.

ואכן אין זה פלא שהבאר שבע והיעב”ץ לא ראו את הש”ג הנ”ל, כי בזמן הבאר שבע שהיה בן דורו של הלבוש לא היתה הגמרא עם דברי הש”ג על הרי”ף בצורה מסודרת כמו היום וכל ספרי הקודש היו יקר המציאות כמו שרואים בדברי היעב”ץ בשאלות יעב”ץ חלק ב’ על שלטי הגבורים הנ”ל וז”ל: “אכן האמת אגיד כי בשעה שכתבתי דברי הללו שבספרי שאלת יעב”ץ סימן ט’ לא היה לי עדיין ספר רשום וכל שכן ספר האלפסי שלא השגתי בעת ההיא בימי חורפי, ואפילו כרך גמרא שעסקתי בו שאול היה בידי על שעה, על כן בהכרח לא יכולתי לעיין בש”ג בעת ההיא” עכ”ל.

מוסף הערוך פירש ש”הקפליטין” המופיע בירושלמי הוא הפאה הנכרית. ואיתא בירושלמי שמותר לצאת בקפליטין רק לחצר, ואלו למבוי וכל שכן לרשות הרבים אסור ויש בה משום יוצאה וראשה פרוע. כלומר דעת הש”ג היא כדעת הירושלמי שמחדשים שלמרות שאסור לצאת בחצר הבית פרועות ראש (ראה ש”ג כתובות לב:’ בדפי הרי”ף וז”ל: “ואפילו בחצר אסור לצאת בלא קלתה על ראשה וכן לשיטת תלמוד א”י.” עכ”ל) אפילו הכי בפאה כן יהיה מותר. ואילו במבוי וכל שכן ברה”ר איתא גם בירושלמי במפורש שאסור לצאת בקפליטין היא הפאה נכרית.

בנוסף לכל מה שנרמז כאן בקצרה ישנן עוד יותר מעשר ראיות ברורות בדברי הש”ג עצמם (שבת דף כט. בדפי  הרי”ף, ונזיר כח: בעין משפט) שדיבר על חצר בלבד, ואי אפשר ללמוד אותו בשום פנים ואופן על רה”ר .(ראה על כך בהרחבה בספר דת משה וישראל, בספר פאה נכרית בהלכה, ובספר סוגיה דפאה נכרית של הרב הגאון אברהם ליפשיץ שליט”א.)

סיכום הנ”ל מובא גם בדברי ראב”ד העדה החרדית הרב משה אריה פריינד זי”ע שכתב וז”ל: “שגם השלטי גבורים ודעימיה לא התירו (את הפאה) אלא בחצר, וגם נתגלה כתב יד מהפמ”ג שחזר בו, ומקומות שהקילו בזה, כידוע שבא מחמת הגזירות והגלויות שעברו עליהן, ובחרו את הרע במיעוטו.” עכ”ל.

הארת דברי הש”ג מסלקת גם את הטעות שהשתלשלה והשתרשה בהבנת הרמ”א המגן אברהם ועוד אחרונים שהבינו היטב שהש”ג דיבר רק על חצר, וגם הם התירו את הפ”נ רק בחצר, ואי אפשר ללמוד אותם על רה”ר בשום פנים ואופן, וממילא כל ההיתר נפל.

עושה שלום

לסיכום, בסוגיה זאת ישנם שתי קבוצות עיקריות של ראשוני האחרונים: הקבוצה הראשונה כוללת את הרמ”א המ”א ועוד אחרונים שמתיחסים לדברי הש”ג ומסכימים אתו שאכן הפ”נ מותרת בחצר, ואלו ברה”ר פשיטא שגם הם אוסרים את הפאה מדאורייתא. (החוות יאיר בספרו מקור חיים, הפני יצחק, החקל יצחק והגדולת מרדכי כתבו שכל ההיתר של הש”ג הרמ”א וסיעתם קאי על החצר בלבד ולא על רה”ר.)

וכנגדם יש את הקבוצה השניה של האחרונים שכמובן גם הם אוסרים את הפ”נ ברה”ר, אלא שלא יכלו ללמוד שהש”ג מתיר את הפאה רק בחצר הבית בגלל שלא ראו את הש”ג על הגמרא בכתובות עב, ולכן לא העלו בדעתם שהש”ג יחמיר עד כדי כך לאסור את גילוי הראש בחצר כנגד כל הראשונים האחרים שמתירים. האופן הזה שנאלצו ללמוד את הש”ג היה גם השורש לפרסום המוטעה שהש”ג מתיר את הפאה הנכרית ברה”ר. ולכן הם בעצמם יצאו נגדו בחריפות רבה ביותר.

וזה לשון מהרר”י מינץ קציניעליבויגען המופיע גם בשו”ת הבאר שבע בסיום דבריהם: “על כן אומר אני לא תאבה לו ולא תשמע אליו כלל ועיקר בכל מה שכתב בשתי הגהות הנזכרים כי הם דברים בטלים הבל הבלים וכדי שלא יכשל בהם זולתו על כך עמדנו על מקום טעותו.” עכ”ל.

והיעב”ץ בשאלת יעב”ץ חלק שני תשובה ח’ כתב וז”ל: “והנה הכל הבל ורעות רוח. וכל מה שהרבה בחבילות ראיות אין בהם ממש והם עזר כנגדו” עכ”ל.

סיכום הנ”ל מובא גם בדברי ראב”ד העדה החרדית הרב משה אריה פריינד זי”ע שכתב וז”ל: “שגם השלטי גבורים ודעימיה לא התירו (את הפאה) אלא בחצר, וגם נתגלה כתב יד מהפמ”ג שחזר בו, ומקומות שהקילו בזה, כידוע שבא מחמת הגזירות והגלויות שעברו עליהן, ובחרו את הרע במיעוטו.” עכ”ל.

הארת הסוגיה עושה שלום בין כל הראשונים והאחרונים ובמיוחד בין הש”ג לכל האחרונים (כמאה פוסקים) שיצאו נגדו בחריפות נוראה .

ראה בשו”ת התשב”ץ חלק ד’ סימן יג’-יד’ וז”ל: “דכלל גדול בידנו אפושי פלוגתא לא מפשינן וכו’.”

וכן כתוב בשו”ת מהרי”ק וז”ל: “דבכל מקום שאנו יכולים להשוות דעת הפוסקים ולעשות שלום בפמליא של מעלה אין לנו לעשות מחלוקת בניהם.”

לימוד כף זכות

המסתכל במשנה בשבת דף סד:’ יראה שדווקא בשבת אסור לצאת בפאה נכרית לרה”ר, ולכן משמע לכאורה שביום חול כן יהיה מותר לצאת בפאה נכרית גלויה לרה”ר. והשלטי גבורים שם כותב בהדיא שמשם ראיה וסמך לנשים היוצאות בפאה נכרית. הרמ”א המגן אברהם ועוד אחרונים מביאים את השלטי גבורים ומסכימים לדעתו. וכאמור בפרק ט’ נראה לכאורה שהש”ג הרמ”א והמג”א מתירים פאה נכרית ברה”ר.

והגם שרוב רובם של פוסקי הדורות הקודמים שעליהן נשען כל בית ישראל יוצאים בחריפות נגד לבישת פאה נכרית ברה”ר, אבל סוף כל סוף בני ישראל יוצאים ביד רמ”א וסיעתו, ויש על מי לסמוך. ובמיוחד שדווקא שנים מגדולי האוסרים הבאר שבע והיעב”ץ, הם שפרסמו את הטענה שההיתר של הש”ג קאי  על רה”ר.

העובדה שדווקא הנשים היותר צדיקות הן הן שכסו את ראשן בפאות נכריות בזמן הגזירות ברוסיה, להבדיל מהמון העם שהלכו אז גלויות ראש ממש הוסיפה על הבלבול, ובמיוחד שבימינו רוב הנשים האשכנזיות וביניהן נשות תלמידי חכמים, ראשי ישיבות ואברכים יראי שמים, לובשות פאות נכריות ברה”ר וחושבות שהן ממשיכות בכך את “המנהג” של הסבתות הצדיקות. בנוסף יש לציין עוד, שהמציאות של הדורות האחרונים בהקשר זה של הפאה הנכרית השתנתה כל כך ביחס לכל הדורות הקדמונים, שבגלל זה יש אפילו תלמידי חכמים המתקשים להבין את הפשט הפשוט במשנה בשבת דף סד:’ (ראה בפרק ח’) וממילא גם את דברי הש”ג והרמ”א והמגן אברהם.

יש להבין שדווקא אמונת התורה והחכמים של עם ישראל קדושים היא עיקר הסיבה שנשים הולכות בפאה נכרית מגולה ברה”ר. והגם שעל פי השכל הישר והמציאות כולם רואים ומרגישים את אש היצר הרע שהפאות מבעירות בלבם של הגברים, אבל במקום שהשכל סותר את התורה זורקים את השכל, כי משה אמת ותורתו אמת. וכיון שחושבות שעל פי התורה מותר אז מותר, ואם ריק הוא  מכם.

ובעת התוכחה המגולה מן השמים, כשנתגלה לעיני הכל שברוב הפאות הנכריות יש חשש חמור של תקרובת ע”ז, והרבנים פסקו שהפאות הנכריות אסורות בהנאה, אז נשות עם ישראל הכשרות והצדיקות שרפו מיד את כל אותן הפאות הנכריות ששפכו דמים מרובים כדי לרוכשן, ובכך נפסקה גם שפיכת דמם של האנשים ברחוב, שהרי גדול המחטיאו יותר מההורגו. במעשה זה של שריפת הפ”נ התגברו כל אותן נשים צדקניות על כח ההרגל וגם על יצר הרע של גילוי עריות שבגללו נחרב הבית הראשון (ראה לעיל בפרק ז’), והתגלה לעיני כל העולם שהסיבה שהן הולכות בפאות נכריות ברה”ר זה משום שהן שוגגות וחושבות שמותר. ולכן כאשר שמעו מהרבנים דברים ברורים לא היססו לרגע וקידשו שם שמים ברבים.

ולא בשמים היא

ראה בספר החינוך מצוה תצו’ “שלא לסור מדבריהם”, שחיבים לשמוע לחכמי הדור אפילו יגידו לך על ימין שהוא שמאל “ואפילו יהיו הם טועים”.

אבל יש בענין הזה תנאי אחד, לפי מה שאמרו חכמנו זיכרונם לברכה (מסכת הוריות דף ב:), שכאשר יש יהודי שהוא לא בכלל עם הארץ אף על פי שאינו ראוי להוראה, (גמרא הוריות דף ב:, ובתוספות יום טוב על המשנה הראשונה שם.) והוא מבין מתוך תלמודו או מסברה לאסור את מה שהסנהדרין התירו, “שאינו רשאי להתיר עצמו באותו הדבר האסור לדעתו עד שישא ויתן עמהם על הדבר, ואחר שיסכימו כלם או רבם בבטול הדעה ההוא, וישבשו עליו סברתו, ויעשו הסכמה שהוא טועה, (רק) אז הוא רשאי (וגם חייב) לנהוג עצמו היתר במה שהיה דעתו לאסור.” (החינוך שם וראה גם ברמב”ם הלכות ממרים פרק א’ הלכה ד’).

ואם חשב בטעות שהוא חייב לשמוע בקול הסנהדרין גם קודם שנשא ונתן עמהם, “אמרי בגמרא שהוא שוגג שחשב שמצוה לעשות על פי בית דין ואפילו ידע בהן שטעו.” (ברטנורא על המשנה הראשונה בהוריות). (ראה גם ברמב”ן בהשגותיו לספר המצוות שורש א’, וברמב”ם שגגות יג’, במלאכת שלמה, ברש”ש, במהר”ץ חיו”ת, והחזון איש בריש הוריות מביא להלכה את הגמרא עם דברי הרמב”ן.)

הרב גדליה נדל זצ”ל (תלמידו החשוב של החזון איש) אמר וז”ל: “לדעתי אפילו אילו בעבר לא היה אף פוסק אחד אוסר, כיום בפאות של זמנינו לא היה אף פוסק אחד מתיר (אמר זאת לפני יותר מארבעים שנה, למרות שהפאות דאז היו הרבה פחות גרועות מהפאות של היום), תשאלו כל ילדה ברחוב ותאמר לכם אם פאה מותרת או אסורה.” עכ”ל.

זה דבר פשוט שגם הרב גדליה נדל זצ”ל ידע היטב שהילדות ברחוב הן לא פוסקות להחליט אם הפאות מותרות או אסורות, אלא שבכלל היסודות שאמיתותן פשוטה וברורה אפילו לילדות הקטנות, היא העובדה שכל דבר של פריצות שמגרה את היצר ומחטיא את הרבים הוא אסור ומתועב, ולכן אין בזה כל שאלה או ספק שהפאות הנכרית של דורנו אסורות בתכלית ברה”ר משום פריצות והחטאת הרבים, וכמו שאמר הרב וואזנר שליט”א וז”ל: “איזה זיוף הוא זה שמכסים השערות בפאה נכרית שעוד מגרה היצרים יותר מהשערות עצמן איזה זיוף הוא זה. ומה נעשה במלבושים הנעשים כדי למשוך עין, והם ביודעים וגם בלא יודעים חוטאים ומחטיאים אחרים.” עכ”ל.

ובקונטרס “אפר תחת אפר” להרב הגאון הרב דניאל ביטון שליט”א כתב וז”ל: “תימה תימה נקרא, הכיצד אחר התוכחה המגולה מן השמים, שנתגלה לעיני הכל שהפיאות באות מתקרובת עבודה זרה מהודו, לא למדו מוסר, ולהבין שאין רצון הבורא ית’ שהנשים תלכנה בפיאה נכרית, וכמ”ש הדברי יחזקאל משינאווא זי”ע בפ’ שמות וז”ל, הנסיון לידע אם באמת טוב עשה שיראה אח”כ את אשר נשתלשל מזה המעשה, אם נשתלשל מזה דבר טוב ידע שעשה טוב, ואם ח”ו נשתלשל מזה דבר אשר לא טוב ידע שגם המעשה הקודמת לא לרצון הבורא, כי מצוה גוררת מצוה ועבירה גוררת עבירה ע”כ. אף אנן נמי נימא, כיון שנשתלשל מן הפאה הנכרית דבר איסור, נדע שלא טוב הדבר הוא, ולא עוד כיון שנשתלשל מזה איסור חמור ונורא, הנאה מתקרובת ע”ז, נדע שהדבר רע ומר מאד הוא.” עכ”ל.

סוגיה זאת נלמדה התבררה ולובנה ביסודיות במשך כשלושים שנה עם אלפי אברכים, תלמידי חכמים, מורי הוראה, פוסקים ובתוכם גדולי הלמדנים שבדור, ולא נמצא עדיין אף לא אחד שיצליח להוכיח שמותר לנשים נשואות לצאת לרה”ר בפאות נכרית שנראות כמו שער.

וכדי לעודד תלמידי חכמים ללמוד את הסוגיה הזאת וללמד כף זכות, הובטח כבר לפני מספר שנים פרס של 18,000$ – 100,000$ למי שיוכיח שמותר לצאת לרה”ר עם הפאות הנכריות (טבעיות או סינטטיות או כל סוג אחר) שנראות כמו שער.

לקט קטן מדברי הצדיקים

הרה”ק משה מרדכי מלעלוב זי”ע התבטא כך: “אני מבקש שיפרסמו בשמי שמוטב שהבעל יגזור את פאותיו ואת זקנו, מאשר שהאשה תלך עם פאה.”

בספר “חמדה גנוזה” עמוד צו’ אשר נדפס מכתב יד קודש נכד מרן רבינו הקדוש מצאנז זי”ע ה”ה הגה”ק ר’ סיני מזמיגראד זי”ע בן הרה”ק רבי ברוך מגארליץ זי”ע גיסו של הגה”ק בעל השפת אמת מגור זי”ע כתוב שבהספד על פטירת שלושת ילדיו הקטנים אמר הרב הקדוש מצאנז שכל זה בא לו מחמת שמחריש על פירצת הפאה הנכרית ולזאת מוכרח לזעוק ולצאת נגד זה בכל כוחו.

המהרש”ם הכהן על התורה זי”ע כתב: שהקדוש מקאשנייב שאל את אחיו הקדוש “במה נלך לקראת משיח כי החסידים ירקדו לפניו והוא ישאל אותם על כל המאדאס הארורים שהולכות הנשים ומדמות עצמן לנשות עכו”ם וישאל כל אחד ואחד כאיזה ערלית הולכת אשתך ולא יוכלו לענות כלום למשיח, ואמר שכוונתו על מה שהולכות נשים בטעם עכו”ם בשייטל (פאה) ובכה על זה הרב מקאשנייב מאוד.

הרה”ק רבי יעקב משה מקמארנא זי”ע כתב בצואתו כך: “אסור לילך בגילוי ראש, אפילו שייטל (פאה נכרית) משערות אסור לילך, ובאם שתלך, לא היא ולא בניה ובני בניה חשובה כבתי, ולא אצל אבותי ולא בכלל ישראל, ואין עליהם שום זכות אבות.” עכ”ל.

הגר”א פלאג’י (בספרו ברך את אברהם פרשת חקתי סוף דרוש ב’ שהודפס לראשונה בשנת תרי”ז לפני כמאה וחמישים שנה בסאלוניקי) זי”ע כתב וזה לשונו: “והנה כל ראש לחולי לבא לידי הרהורים רעים היינו ענין פאה נכרית ותלי”ת בגבולינו לא נמצא ולא ימצא כזאת בישראל. ו’יתמרמר ה’אדם ו’יבכה ה’איש אשר נגע יראת אלהים בקרבו מראות ברע אשר על הארץ דפסתה המצפחת בערי אדום להיות יצאות הנשים בפאה נכרית כי הוא עוון פלילי ודבר זה גורם רעה לעשות להרבות זימה בעולם.” עכ”ל.

בשו”ת הסבא קדישא לרב אליפנדרי זי”ע חלק ב’ סימן א’ כתוב בזה הלשון: “דבאמת איסור הפאה כמו שער שלה” עכ”ל.

בספר הסבא קדישא על האדמו”ר הקדוש רבי ישראל אבוחצירא זי”ע מסופר וז”ל: “שאחת מנכדותיו החלה ללבוש פאה נכרית, רבינו אסף את כל בנות המשפחה והטיף להן מוסר באומרו: האם אתן חושבות לרמות את הקב”ה בלובשכן פאה נכרית וכאילו בזה אתן יוצאות ידי חובת כיסוי הראש, א”כ דעו לכן: כל אשה הלובשת פא”נ ואפי’ רק חצי פאה – מכינה לעצמה חומר הסקה שבו ישרפו אותה בגיהנם” עכ”ל.

בדברי יחזקאל עה”ת (אב בית שינאווע) זי”ע בדרוש לשבועות כתוב וז”ל: “ועתה ראיתי כי מוכרח אני להגיד כי איסור גדול יש לבנות ישראל לילך בבגדי פריצות ובפאה נכרית וכל איש ישראל מחויב למחות באנשי ביתו בכל כוחו, המקום ירחם עלינו ויסיר המכשלה הזאת מעלינו” עכ”ל. וכן מופיע בדברי יחזקאל החדש וז”ל: “ותיכף פתח הרב הקדוש משינאווע להוכיח (את הרב לפני כל הקהל למרות שהיו אז בבית אנשים נכבדים למאות) בהתלהבות גדול על שאינו מוחה בבתו הלובשת פאה נכרית ושאר מלבושים מתדמים לחוקות כאחת הפרוצות” עכ”ל.

אחד מגדולי האדמורי”ם סיפר ששמע מפיו של המשב”ק של הרב הקדוש רבי שמחה בונים מאוטווצק זי”ע בנו של הרה”ק רבי מענדלעי מווארקא זי”ע אחיו של הרה”ק מאמשינוב שלפני  עלותו לארה”ק בשנת תרמ”ז כחמישים שנה לפני השואה הנוראה נתאספו כל גדולי האדמורי”ם והצדיקים שבפולין להפרד ממנו בתוכם ישב גם הרה”ק בעל השפת אמת מגור זי”ע וגם הרה”ק מאלכסנדר זי”ע ואז באותו מעמד קדוש נעמד רבי בונים מאוטווצק זי”ע ואמר לכל הצדיקים המסובים שם: “הנני רואה שהחלה להתפשט פריצות של לבישת ‘פעל’ (כעין חתיכת עור של כבש עם מעט צמר שהי’ דבוק לעור, והניחו אותה בקצה המטפחת במקום שערות) דעו לכם שאם לא יעצרו פרצה זו, יבוא יום ויתחילו הנשים ללבוש ר”ל פיאות הדומות לשיער ואז יקום גוי ויחריב את העולם וישמיד היהודים רח”ל” עכ”ל. כה דיבר הרה”ק יותר מחמישים שנה לפני השואה הנוראה, והסוף המר ידוע לכולם רח”ל.

ובשו”ת חקל יצחק (אב בית דין ספינקא) זי”ע בתשובתו לגבי הפאה הנכרית מצטט בשם התשובה מאהבה ושד”ח זי”ע בזה הלשון: “אבל כבר הוכיחן הנביא על זה (הפאה הנכרית) יען כי גבהו בנות ציון וגו’ ואין זה מדרכי הצנועות. ולא בשביל נשים כאלו נגאלו אבותינו ממצרים כי הן בעוכרינו להאריך גלותינו… ועון זה (הפאה הנכרית) מביא מגפה ר”ל כי מגפה ר”ת “מפני גלוי פאת הנשים. ובעלה שיש בידו למחות ואינו מוחה נקרא רשע אותיות שער. ור”ת “שער באשה ערוה” שב”ע לרמוז שתרד לשבע מדריגות גיהנם עי”ז” עכ”ל.

ובשו”ת תשורת ש”י (מסיגעט) זי”ע סי’ תקע’ כתב וז”ל: “ואם כן בפאה נכרית כיוון שאינו ניכר אם הולכים פרועות ראש פריצותא מיהו הוי … ואם כן היינו ממש יש בהאר שייטל אף דאינן מן השערות דמ”מ נראות כשערות ממש ואין ניכר שאינה הולכת פרועת ראש”  עכ”ל.

הרה”ק הצמח צדק מליאובוויטש זי”ע בברכות פרק ג’ כתב וז”ל:”וקצת ראיה דבפאה נכרית לא שרו רק בחצר מדאמרינן בשבת (סד:) הכל בכבול ואמאי עזיב פיאה נכרית . אלא דפיאה נכרית גם בחול אינו מותר רק בחצר.” עכ”ל.

בעל הלחמי תודה (בנו של בעל ההפלאה, בדף יט:’) זי”ע כתב וז”ל: “וכן נוכחתי כמה פעמים על המנהג הרע שנשתרבב בעוה”ר אצל מקצת הנשים שנושאים פאה נכרית וכו’… הלא המה מכשילין אנשים ומחטיאים רבים בהרהורי עבירה שקשין מעבירה” עכ”ל.

ובשאלת יעב”ץ זי”ע חלק שני תשובה ח’ כתב וז”ל: “מה שאין כן פאה נכרית שבמקום שערה עומדת הריהי כשער ממש כדמוכח בגמרא בכתובות בהדיא” עכ”ל.

סיפר הרה”ק מבאבוב זי”ע על זקנו הרה”ק ר’ שלמה מבאבוב זי”ע, שכאשר  אחד העשירים שאשתו הולכת עם פאה נכרית ביקש לכבדו בסנדקאות, זעק עליו בקול רעש גדול “איך אינך מתבייש לבקש ממני דבר כזה, וכי אני אושיב על ברכיי בן שנולד מאשה זאת“.

הרה”ק בעל יסוד העבודה מסלונים זי”ע כתב בזה הלשון “שמוע נשמע צעקתו, אשר הלכו בשערות דעמן מהיתר “פרוק” (פאה נכרית), סרחו בשערות נפשן, וחס ושלום כשלומית בת דברי, פיגלו למטה, דן ידונו בטרוף זרעם, דור לא יבורך, ומי יודע גודל הפגם מזה בערוה, ערו עד היסוד, והולידו פרוצים, איש לביתו יחוש אשר יהיה ביתו בלי פרץ, נחל שטים ונחל גרר המגרר שבע תועבות עימהם, אוי לאזניים שכך שומעות, ואבוי ואבוי לבעל המחריש, בחריש ובקציר ישבות, אין זו אסקופת החסידות, כי אם סף הערלים, וערלי לב הנמכרים גופם ונפשם.” עכ”ל.

הרה”ק רבי מוטל מסלונים זי”ע אמר בזה”ל: “מה אעשה שכאשר יוצאים לרחוב, אזי מהמציאות  רואים שפאה היא אסורה מדאורייתא.” עכ”ל.

בעבר בכל הדורות ובכל קהלות האשכנזים היה פשוט לאסור ברה”ר אפילו רק סרט משי בצבע הדומה לשער, (ואילו פאה הס מלהזכיר) כמובא בדברי מהר”י מינץ קציניעליבויגען (שהיה בן דורם של בעל הש”ג והרמ”א)זי”ע בדרשות בדרוש הראשון וז”ל: ואבותינו ואבות אבותינו הקדושים בכל קהלות אשכנזים מחו בדורותיהם שלא ישאו על ראשם אפילו הבינדי ממשי שהגוון שלו דומה לשער.” עכ”ל.

הרה”ק שמואל שפירא זי”ע מצדיקי ברסלב חתם על מכתב שהתפרסם בשנת  תשמ”ה וז”ל: “…על כן באנו להודיע שלבישת פאה נכרית אפילו קצרה, הוא איסור גדול ונורא, וכל אשה הלובשת זאת, היא חוטאת ומחטיאה את הרבים.”

בשו”ת חסד לאברהם זי”ע מהד”ת אהע”ז סימן פז’ כתב: “אבל לפענ”ד שיש בזה איסור דאורייתא לפי מה שפירש רש”י אזהרה לבנות ישראל שלא תצא בפריעת הראש מדעבדינן לה הכי לנוולה מידה כנגד מידה כמו שעשתה להתנאות על בועלה מכלל דאסור, מכיוון דעיקר האיסור משום פריצות שהיא מתנאית לבני אדם מה לי שער עצמה או שער נכרית שעשויות באופן שנראין כשער עצמן תורה אחת להן ואסור מהתורה” עכ”ל.

בתשובות מנחת אלעזר זי”ע ח”ה כתב וז”ל: “והעיקר כהשיטות דפאה נכרית אסורה מן התורה” עכ”ל.

הרה”ק בעל הדרכי תשובה (אב”ד מונקאטש) זי”ע כתב שם בחלק ג’ סי’ קעח’ ס”ק י”ז בזה”ל: “דהמורים היתר שאשה נשואה תתקשט בפאה נכרית, עתידים ליתן את הדין.”

רבי חיים מצאנז זי”ע בשו”ת דברי חיים יו”ד ל’ כתב וז”ל: “ואך באמת אין אנו צריכים לזה, כי ידעתי בבירור כי בהיותי אצל מו”ח ז”ל במעהררין שגם שם לא הלכו במלבושי פריצות כזה ח”ו וכפי ששמעתי אז לא נמצאת בכל מדינת אשכנז שום אשה חשובה לילך בשערות ופאה נכרית רק איזה מנקלי העם פחותי הערך והיו לקלס. ורק בעוה”ר מקרוב נשתרבב המנהג הזה מן האפיקורסים ח”ו לא על זה נאמר שהותר גם לנשי מדינתנו לנהוג כן והאיסור במקומו, והעובר לוקה מהתורה ולכן מדתה”ק אסור לילך אפילו בדבר אחד פריצות כדרך העמים.” עכ”ל.

מרן החזון אי”ש זי”ע אמר למקורביו בענין זה של הליכה בפאה נכרית ברה”ר “סישמעקעט מיט אדאוריתא.!!!” כלומר “נודף מהפאה הנכרית ריח של איסור דאורייתא!!!”.

בספר הדור והתקופה להרב הגאון רבי אליקים שלעזינגער שליט”א שזכה להסתופף במחיצת קודשו (של מרן החזון אי”ש) במשך חמשה עשר שנה, מובא בדף נ’ בזה הלשון: “היה מבקש ממקורביו (הליטאים) ומבני משפחתו שהנשים יכסו ראשן עם טיכעל (מטפחת) או עכ”פ כיסוי על השייטעל.” (וזה למרות שמדובר באותן שנים קשות מיד לאחר החורבן הנורא שכאמור בפרק ו’ עדין רבים הלכו גלויות ראש לגמרי, והפאות שהיו אז היו פאות קש מכוערות שנראו כגוף זר.)

הרב גדליה נדל זצ”ל (תלמידו החשוב של החזון איש) אמר וז”ל: “לדעתי אפילו אילו בעבר לא היה אף פוסק אחד אוסר, כיום בפאות של זמנינו לא היה אף פוסק אחד מתיר (אמר זאת לפני יותר מארבעים שנה, למרות שהפאות דאז היו הרבה פחות גרועות מהפאות של היום), תשאלו כל ילדה ברחוב ותאמר לכם אם פאה מותרת או אסורה.” עכ”ל.

ואלו הם דברי הגאון הגדול רבי שמואל הלוי וואזנר שליט”א בדרשה שאמר לפני הציבור וז”ל: “בלתי אפשרי שאם מישראל תגדל דורות אם לא תעשה מה שמיוחס בטבע הקדושה של בת ישראל והוא מטעמי הצניעות. כי אמרו חז”ל שער באישה ערווה, אבל איזה זיוף הוא זה שמכסים השערות בפאה נכרית שעוד מגרה היצרים יותר מהשערות עצמן. איזה זיוף הוא זה. ומה נעשה במלבושים הנעשים כדי למשוך עין, והם ביודעים וגם בלא יודעים חוטאים ומחטיאים אחרים, מכניסים את הרחוב והסביבה ללאו החמור של לא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עינכם, שמלבד שכתוב בפוסקים שמלבושים כאלו שנגנבו מטומאת הגויים יש בהם לאו שלא תלכו בחוקות הגויים. ואם רוצים לדעת את המודל האחרון של האופנה של המודאס, לכנה לרחוב רבי עקיבא…מה בצע אם הבעל לומוד בכולל והבן בישיבה אם הבסיס לתורה של קדושה לתורה טהורה, לתורה לדורות, לא נתקן בבית היהודי הזה.” עכ”ל.

הגה”צ הרב דן סגל שליט”א אמר באחת מדרשותיו בבני ברק וז”ל: “באים אצלי הרבה, ואומרים לי, שיש להם נסיונות ומכשולים, מהפאות והלבוש של הנשים החרדיות, יותר מהחלוניות, לאן הגענו, איזה הפקרות.” עכ”ל.

ובספר לחמי תודה (בנו של בעל ההפלא”ה)  זי”ע כתב “שיצא הכרוז בבה”כ מפי כבוד אאמ”ו הגאון זצלה”ה בצירוף שני בתי דינים יצ”ו בחרם על לבישת נשים בפאה נכרית.”

הרה”ק רבי יששכר דב מבעל”ז זי”ע אמר בדבריו שהודפסו בקונטרס דיבורים קדושים וז”ל: “והנה כל מי שלומד בשו”ע ביראת שמים רואה היטב שאין חילוק בין שערות עצמן לפאה נכרית שנקרא שייטעל” עכ”ל.

ונסיים בדברי הרה”ק בעל הויואל משה זי”ע בספרו טיב לבב פרשת נח וז”ל: “אבל בענין לבישת פאה נכרית שהתחלנו לעסוק עתה בו הלא הוא מעיקרי התורה הקדושה ואסור מדינא. ובטוחני חזק ששום אשה לא תקבל על עצמה אחריות לדבר הזה ואדרבא כל מי שליבה מאמין בה’ יתברך ובתורתו הקדושה צריכה להיות מן הזריזים המקדימין וגם לפעול אצל אחרים לבער בהם חומר הדבר ובזה עושים רצון הקב”ה ובודאי תתברך ע”י זה בכל טוב.” עכ”ל.

Tags: , , , , , , , , , , , , , ,

Comments are closed.