זמן שמחתנו

בס”ד

הרב אפרים לופט
הועד לנגינה יהודית

זמן שמחתנו

חג הסוכות נקרא “זמן שמחתנו”, ומבאר ספר החינוך [מצוה שכ”ד] הטעם מדוע נקרא בשם זה יותר משאר יו”ט: “לפי שימי החג הם ימי שמחה גדולה לישראל, כי הוא עת אסיפת התבואות ופירות האילן בבית, ואז ישמחו בני אדם שמחה רבה, ומפני כן נקרא חג האסיף, וצוה הא-ל לעמו לעשות לפניו חג באותו העת, לזכותם להיות עיקר השמחה לשמו. ובהיות השמחה מושכת החומר הרבה ומשכחת ממנו יראת אלקים בעת ההיא, ציונו השם לקחת בין ידינו דברים המזכירים אותנו כי כל שמחת לבנו לשמו ולכבודו.” ומבאר הגאון רבי חיים פרידלנדר זצ”ל: השמחה היא כלי להתקרבות אל השי”ת, אך כלי זה עדין מאוד, לולי הכְוונת השמחה כראוי אל המקור הנכון, עלול היצה”ר לחטוף אותה לקלות הדעת, וכדברי החינוך להשכיח ממנו יראת האלקים בעת ההיא, ובמקום שהשמחה תביא תועלת להתקרבות אל השי”ת, עלולה היא לגרום להרבה קלקולים, ועל כן ציותה התורה לקחת בידינו דברים מוחשים – ד’ מינים, שע”י כך נשעבד את השמחה לכלי עצום עבורינו להתקרב אל השי”ת. [מתוך שפתי חיים חלק א’, עמוד שד”מ].

זמן החגים הוא זמן “רגיש”: מצד אחד אפשר להתעלות מאד ולהתקרב להקב”ה ככל האפשר מתוך שמחה רוחנית, ואולם מאידך ניתן לנהוג בזה כפי שעושים הגוים בחגיהם כמו שנזכר במדרש [מובא בילקוט שמעוני פ’ תזריע]: אתה מרבה להם ימים טובים, אוכלין ופוחזין ונכנסין לבתי תרטיאות ולבתי קרקסיאות ומכעיסים אותך בדבריהם ובמעשיהם … אבל ישראל … אתה נותן להם ימים טובים הם אוכלים ושותים ושמחים ונכנסין לבתי כנסיות ולבתי מדרשות ומרבים בתפלה. עכ”ל.

כשמגיע יו”ט זוכים להתנתק מעולם הגשמי – אין משא ומתן, אין תקשורת, החנויות סגורות ובתי המדרש פתוחים, ואפילו מי שטרוד תמיד בעסקיו זוכה להיות בן חורין לעסוק בתורה בלי הפרעות. וכשמגיע חול המועד גם מוצאים את בתי המדרש מלאים, ובכל מקום אפשר לשמוע שיעורים ודרשות מגדולי הרבנים ודרשנים.

אבל בשנים האחרונות נכנסו השפעות זרות לתוך הציבור שלנו מטעם כל מיני אינטרסנטים הרוצים למכור לנו סוג אחר של שמחת מועד שאין לה שום קשר לרוחניות, ואינה מביאה שום התקרבות אל השי”ת. כבר במוצאי יו”ט תוקפים אותנו ברמקולים המכריזים בקולי קולות שחייבים לצאת למקום פלוני בשביל בילויים, אטרקציות, הופעות של זמרים, הצגות של בדחנים, או סרטים “מבוקרים” – והכל לכבוד “שמחת המועד”, ומצליחים לשכנע הרבה יהודים תמימים שיכולים לקיים את מצות “ושמחת בחגיך” ע”י הדברים האלה. האמנם אופן זה נחשב לשמחת המועד? הלא זו הדרך בה חוגגים הגוים והחילונים בבתי תיאטראות ובתי קרקסיות שלהם ועוסקים בליצנות וקלות ראש? מי התיר להכניס את עולם הבידור לתוך הציבור שלנו במסוה של שמחת יו”ט?

ובחוקותיהם לא תלכו

“תרבות הבידור” הוא דבר זר אצלינו. עד ימינו לא היה עולה על הדעת לעשות הופעות, סרטים או הצגות לחרדים. ובאמת יש בזה איסור דאורייתא של חוקות הגוים כמבואר בתורת כהנים פ’ אחרי מות. וזה לשון ר’ ירוחם הלוי זצ”ל בספר דעת תורה פ’ אחרי מות:

“זהו הענין אשר אמר הכתוב “כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה לא תעשו וכמעשה ארץ כנען אשר אני מביא אתכם שמה לא תעשו ובחוקותיהם לא תלכו”, וברש”י: “מה הניח הכתוב שלא אמר, אלא אלו נמוסות שלהן, דברים החקוקים להם כגון טרטיאות ואצטידיאות.” ישנם גם אצל הגוים מעשים שהם מצוות אצלם, אבל יש אצלם עוד חוקים אשר הם אמנם כל עיקרם, “דברים החקוקים להם” – דברים שאין בהם כל טעם ומהלך, אלא נובעים מהטבע שלהם, מעצם מהותם, מעצם האינסטינקט שלהם עצמו, והוא הוא הכי העיקר שלהם, ובהלוך אדם בנימוסיהם של הגוים, אדם המתחקה בחוקותיהם, הנה כמוהם יהיו עושיהם, ולא בישראל חלקו….

“האזהרה של “ובחוקותיהם לא תלכו” היינו, לחקות את פנימיותו של הגוי, עומק תכונותיו של הגוי, והפעולה והמעשה הם כבר תוצאה ותולדה מפנימיותו של “הגוי”… בנודע ביהודה תנינא [יו”ד ס’ י’] משיב על שאלת עשיר אחד אליו, על איש אחד אשר זכהו השם בנחלה רחבה ויש לו כפרים ויערות אשר בהיערות תרמוש כל חיתו יער אם מותר לו לילך בעצמו לירות בקנה שריפה לצוד צייד, או אם אסור לישראל לעשות דבר זה אי משום צער בעלי חיים אי משום בל תשחית, ואחרי הפלפול בצדדי ההלכה כותב שם בנ”ב ז”ל: ואמנם מאוד אני תמה על גוף הדבר, ולא מצינו איש ציד רק בנמרוד ובעשו. ואין זה דרכי אברהם יצחק ויעקב וכו’ וכו’, לכן השומע לי ישכון בטח השקט ושאנן בביתו ולא יאבד זמנו בדברים כאלה ע”ש .

“נלכה נא ונגיד לגוי נקודה כזאת במעשה של צידת חיות מפאת איבוד הזמן! הלא יביט עליך משתומם ולא יבין כל הדבור הזה ואם אולי יהיה לו איזה השגה באיסור מצד צער בעלי חיים, אבל לא בשום אופן במניעת הצידה מצד ענין איבוד הזמן, כי על מה אחרת יבקש לו במתנת הזמן, אם לא במשחקים ותענוג?! הנה לנו ציור של מעשה, אשר עליו ועל עצמו עוד תוכל לדון אם יש בו איסור אם לאו, אבל ההליכה למעשה זה, ההליכה לצידה, הנה זאת עצמה של “טרפות”, הנה זאת עצמיות של “גוי” הנה זאת מנמוסות שלהם, מפנימי פנימיותם של גוי, ולא איכפת לן כלל בגופו של המעשה, ובצדדי ההלכה שלו, כי הרי זו תולדת ותוצאת מעצמות עמקיותם, ומעשיהם כמוהם, וכמוהם יהיו עושיהם, חפצא של גוי! – ההליכה לטרטיאות ואצטדיאות, המשחקים והתענוגים עליהם, הן הם עצמם של גוי, ישראל בעצמותו אין לו כל חיבור ושייכות לטרטיאות ואצטדיאות, הנה הם חוקות אומות העולם, והוזהרנו “ובחקותיהם לא תלכו”. ע”כ מספר דעת תורה.

תרבות הבידור

לדאבוננו בימינו תופסת תרבות הבידור מקום נכבד בשולי הציבור החרדי שאינם מבינים את חומרת הדבר. וכיון שיש קהל שמוכנים לבזבז כסף על זה, לכן שחקני הבידור ואלילי הזמר רואים מקום להרוויח הרבה כסף, וממהרים לחפש מקומות שיוכלו להשתמש בהם כאולמי בידור, ובמיוחד בימי חול המועד שיש להם הזדמנות להציג את הדבר שכביכול עושים מעשה מצוה של “שמחת מועד” או “שמחת בית שואבה” ולא הופעה או ערב שירה. והדברים זוכים לעידודם של חברות הפרסום שרואים בזה הזדמנות לעשות רווח כספי ולא איכפת להם מאיבוד הנפשות שבדבר.

אותם פרסומאים ומפיקים משתדלים בכל כחם לחפש מי שיתיר את ההופעות והצגות האלה בטענות קלושות כמו “הדור חלש” או “שצריכים להציל אותם שלא ילכו לחפש אותם דברים אצל החילונים” ושאר תירוצים שאין בהם ממש. אין ספק שיש בינינו אנשים חלשים מבחינה רוחנית שרחוקים מעולמם של בני התורה, אבל האם זה מצדיק להתיר לכתחילה דברים שיחלישו את כל הציבור? האם ראוי לתת אישור להכניס את תרבות הבידור החילוני לתוך השכונות החרדיות ולגרור אלפים שאינם זקוקים לזה ואינם מבקשים את זה כדי להציל כמה מאות נפשות מדברים חמורים יותר? וכי אומרים לו לאדם חטא כדי שיזכה חברך? ושמעתי מגדולי הדור שליט”א שאין שום היתר לאשר דברים כאלה.

יש חושבים להקל בדברים האלה לנשים שאין להם עוון ביטול תורה, ואולם יש לדעת ששחוק וקלות ראש מזיקים יותר לנשים שדעתן קלות עליהן, וכשעושים הצגות של שחקנים וזמרים לנשים הדבר יותר חמור כמבואר בשו”ת שבט הלוי הלק ה’ סימן קצ”ז, וזה לשונו שם:

“ולמה שכתבנו צודקים דברי רבינו יהודה החסיד בס”ח סי’ תדי”ר שכ’ שתזהר האשה שלא תשמע קול איש, שכל שהאיש מוזהר האשה מוזהרת וכו’. והנה ודאי קול איש ערוה לא נמצא כן בפוסקים, דסתם קול אשה מעוררת תאוה ואין סתם קול איש מעוררת תאוה. אבל כשהיא שומעת באופן שהיא זנה עצמה מזה ונהנית מקול המעורר יצרה פשיטא דאיכא איסור, וכאשר מסיים שמכל שהאיש מוזהר האשה מוזהרת וכו'”. עכ”ל, וע”ש עוד.

שמחה או הוללות?

אין שום ספק שאי אפשר לקבל שום השפעה רוחנית מאיזה זמר עם הארץ, כל שכן אם הוא עבריין, אפילו אם ישיר את השירים הטהורים ביותר. ודבר זה הסביר מרן הגרי”ז מבריסק זצ”ל כשאחד מבניו שאל אותו על דברי הרמב”ם בהלכות לולב פ”ח, י”ד שאומר שלא היו נותנים לעמי הארץ לנגן או לשיר בשמחת בית השואבה בבית המקדש, אלא גדולי חכמי ישראל. ולמה לא ישמחו גם עמי הארץ? והשיב הרב “אצל עמי הארץ זה לא שמחה אלא הוללות!”

שמחה היא דרגה רוחנית גבוהה שאין השכינה שורה אלא מתוך שמחה. והוללות היא ההיפך הגמור מזה – היינו מצב של שחוק וקלות ראש שהאדם בדרגה נמוכה ביותר של התגברות הגשמיות והתגברות היצר.

“הופעת” בית השואבה

מלבד קולות הרעש ושאר החסרונות שיש כיום בשמחה חרדית שמנגנים שירים ומנגינות ממקורות זרים שאין להם מקום בשמחה של מצוה, ניתן להצביע על עוד נקודה עמוקה בנושא זה. רבים מתלוננים שלמרות שבעבר יכולים היינו לחוש בהתעוררות של קדושה בשמחה תורנית כגון שמחת בית השואבה, אולם כיום אינם מרגישים כל כך שמחה והתעוררות למצוה. אחת הסיבות לכך היא, מפני שכיום התרגלו לעשות את השמחות בצורה של הופעה ולא בצורה של שמחה יהודית. “הופעה” נעשית באופן שאחד שר והשאר צופים. חתונה [וכן שמחת בית השואבה] נעשית באופן שהציבור שר ורוקד על רקע כלי הנגינה. ואילו כיום שילבו את מרכיב ההופעה ביחד עם ריקודי המשתתפים והשילוב הזה מקלקל את הרוחניות. לפיכך אפילו אם נקפיד להביא תזמורת כשרה, שינגנו רק שירים יהודיים מסורתיים, אולם הצורה בה מציגים הנגנים והזמרים בחתונות או בשמחת בית השואבה היא צורה של הופעה, היינו הדרך שבה הנגנים יושבים על במה גבוהה, וזמר אחד שר לבד, וקולו מוגבר מאד עד שאין אפשרות לשמוע את שירת הקהל – כל זה הופך את הקהל למאזינים בלבד במקום להיות משתתפים באותה שמחה – גם אם הם רוקדים, וממילא חסר הרבה בהשפעה שיכולים לקבל. ורק בסוף החתונה, כאשר התזמורת מפסיקה לנגן, הציבור יושב ושר בזמן מה שירי רגש וההשפעה הרוחנית וההתעלות האמיתית בזמן זה הוא לאין ערוך מההשפעה של כל הערב.

הרגשת הריקנות מחייבת לנגן בווליום גבוה, כדי לנסות למלא, ולו במשהו, את החסרון ברוחניות. ולכן ברור שבהופעה של תזמורת עם זמרים או מקהלה, אפילו אם הכל נעשה לפי גדרי הצניעות ובלא צורה של ערב שירה, מכל מקום אי אפשר לקבל מזה השפעה רוחנית, וזה נשאר סתם ערב של בידור.

בשנה שעברה החלו לעשות “הופעות” ברחובה של עיר בחג הסוכות בפרסומת גדולה של חברות מסחריות וכדו’ שאין להם דבר וחצי דבר עם שמחת יו”ט תחת השם “שמחת בית השואבה”, וידוע שדעת גדולי ישראל שליט”א אינה נוחה מדבר זה. וכיון שרבים אינם יודעים להבחין מה ההבדל בין הופעה לשמחת בית השואבה, לכן יש לתת בקיצור את ההגדרה הזאת: אם מפרסמים שכוכבי האירוע הם הזמרים והתזמורת – הרי זו בודאי “הופעה” ולא שמחה של מצוה. [וכל שכן אם מביאים אלילים שיש להתרחק משם]. והדבר גם ניכר בשעת האירוע כשכולם עומדים ומסתכלים על הזמר במקום לשיר ולרקוד, הרי זה סימן שזו הופעה ואין מצוה ללכת למקומות כאלה.

נביא כאן את דבריו של הגאון רבי משה פיינשטיין זצ”ל שנאמרו באמריקה באדר א’ תשל”ג:

הגאון רבי משה פיינשטיין זצ”ל

בקשת העולם הזה

קיימת בארץ הזאת חולשה שלא רוצים אנשים לוותר על עולם הזה – הם רוצים גם את העולם הזה. בדורות קודמים היה מובן היטב שהעולם הזה שייך לעשו. היהודים ידעו שהם שונים – שהעולם הזה אינו שלהם.

אבל באמריקה אינו כן. באמריקה יש רוח כזאת שלא רוצים אנשים לוותר על העולם הזה שלהם, ומחפשים דרכים כדי להכשיר את העוה”ז כדי שלא יהיה כרוך באיסורים, אולם “העוה”ז הכשר” הזה הוא דומה לגמרי לעוה”ז הרגיל – רק שמוציאים ממנו את האיסורים.

וזו טעות גדולה! אנחנו חייבים לדעת שכל המושג הזה של עוה”ז הוא פסול! השקפה כזו שראוי לאדם להיות מעורב בעולם הזה (אפילו כשאין זה נוגע באיסורים) הוא טרייף! התורה מחייבת את היהודי שיהיו לו שאיפות אחרות, שאיפה להעלות את עצמו למעלה מהקיום השפל של המון העם, ולא רק לחיות חיים שפלים של תאוות חומריות שהוציאו מהם האיסורים.

בזמן האחרון התפשט גל של קונצרטים לתוך הקהילה היהודית. חלק מהם נעשו למטרת רווח פרטי, וחלק נעשו אפילו למטרת החזקת מוסדות תורה, אבל אין התוצאה שהולכים לשם אנשים לשם שמים, אלא אדרבא, סיבת הליכתם היא כמו שאמרנו – שרוצים את העוה”ז עם הכשר! כולנו מבינים שהליכה לתיאטרון או לשאר מקומות מאוסים לשם בידור שזה אסור. אבל בנוגע לעולם הזה הכשר כגון ללכת לקונצרט – “למה לא?” הם שואלים.

וכיון שהתרגלו אנשים להחשיב את הדבר הזה לדבר כשר, יש שהתחילו לחשוב שיש אפילו חיוב ללכת לשם. אנשים לא רוצים לוותר על העוה”ז שלהם. אבל כבר התפשט הדבר יותר מדי, כי לא מדובר כאן באירוע חד-פעמי שמשתתפים בו כדי ליהנות, אלא כבר נעשה הדבר לחלק קבוע מהחיים של הקהילה היהודית. ביטול תורה הרבה נגרם ע”י הופעות אלה. וחוץ מזה, הזמרים והבדחנים מקבלים מעמד כאילו הם מנהיגי היהדות! כל הדברים האלה משפיעים השפעות רעות מאוד על הקהילה היהודית.

סדר הדברים צריך להיות – לתקן את עצמינו קודם שנתחיל לתקן אחרים. לא יתכן שאפשר לעקור את כל העוה”ז שלנו בבת אחת. ואולי אין לנו רשות לעקור את העוה”ז שלנו לגמרי, כי יש דברים טובים שזקוקים להעולם הזה. ולשם כך ברא ה’ את העוה”ז – בשביל הדברים הטובים שעושים עם זה. אבל מה שחייבים לדעת הוא שהעוה”ז הוא לא התכלית אלא רק האמצעים בלבד. התכלית של הבן-תורה היא להיות גדול בתורה. גם להבן-תורה צריך להיות תאוה – התאוה של “צמאה לך נפשי!” – תאוה להיות גדול בתורה! וזו היא תאוה כשרה.

בנוסף לזה יש גם קנאה כשרה – קנאת סופרים. אם חברי נעשה לגדול בתורה, מותר לי לקנאות בו. (לא מדובר בקנאה שמביאה לידי שנאה, כמו מי שמקנא בעושר של השני שזה גורם שנאה). אבל קנאה כזו מביאה לידי חכמה. אבל חוץ מהתאוה הזאת וקנאה כזאת, בקשת העוה”ז הוא לא טוב.

[מתוך שיחה באדר א’ תשל”ג. נדפס באנגלית ב-Light Magazine י”ב אלול, תשל”ז].

המאמר הופיע ב”יתד השבוע”,
י”א תשרי תשס”ו עמוד 32
להערות, נא להתקשר לטלפון מספר
03-6191973

Comments are closed.